מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי במעברה

דוד, בראל ואורי
דוד, ההורים והאחים לאחר שעלו ארצה
ממרוקו לצפת, החיים בארץ חדשה.

שמי דוד אלימלך, נולדתי בשנת 1943 בעיר קזבלנקה במרוקו . בסוף שנת 1949 עזבנו את מרוקו, הורי ושני אחיי (שלמה ז"ל וגוטה) ועלינו ארצה. הגענו למחנה מעבר במרסיי, בתקופה הזו אבי עבד שם כשוטר קהילתי. משם הפלגנו באוניה "נגבה" במשך שבוע וחצי והגענו לנמל חיפה, משם לקחו אותנו למחנה עולים בשער העלייה. במחנה העולים חיטאו אותנו  בדי.די.טי. ומשם נשלחנו לבקשתנו לצפת כיוון שאחות של אימי גרה בצפת, אך צפת לא הייתה ערוכה לקבלת עולים. יחד איתנו הגיעו עוד שתי משפחות שכלל לא רצו לרדת מהמשאית, הגענו בלילה ולא היה ניתן לראות את המקום הנידח שהגענו אליו, אבל זה היה במכוון מצד המארגנים מהסוכנות, כדי שאנשים שנשלחו למעברה לא יוכלו לראות באמת לאן הם הגיעו.  לשתי המשפחות לא הייתה ברירה והם ירדו מהמשאית, כשהקימו את המעברה בצפת הקימו לנו שלושה אוהלים מאחורי בית חולים הדסה, משם הוציאו צינור מים ששימש את כולם. בימים הראשונים קיבלנו ארוחות חמות מהמטבח של בית אבות שהיה בסראייה ולאחר מספר שבועות עברנו לגור בעיר העתיקה. מאוחר יותר התחילו לבנות את הפחונים שהחליפו את האוהלים.

החיים במעברה

באוהלים במעברה היו מוטות ברזל ומסגרת ברזל שלאורכה ולרוחבה היו מתוחים פסי מתכת עם קפיצים. על זה היה מונח מזרן קש. באוהלים לא היה חשמל והתאורה הייתה: עששיות נפט. את האוכל בישלו על פתיליות נפט או פרימוס. בימים החמים מילאו כדים עם מים. כדי שישארו קרים ולא יתחממו חפרו בור באדמה וטמנו את הכד. זו הייתה תקופת הצנע, המצב הכלכלי במדינה היה קשה, האוכל היה מוקצב לפי מספר האנשים במשפחה. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים שבועי וכך חולקו המצרכים הבסיסיים: ביצים , סוכר, שמן ושאר מצרכים בסיסיים. עיקר האוכל היה פתיתים שנקראו אז "אורז בן גוריון" מאכלי חלב מאבקת חלב ומאכלים מאבקת ביצים. בין האוהלים מתחו חבלים ששימשו לחבלי כביסה, אם ירד גשם תלו את הכביסה בתוך האוהלים. על יד כמה אוהלים היו שירותים ששימשו את כולם. השירותים היו בור באדמה עליו משטח עץ עם חור בתוך מבנה פח. כדי להתרחץ היו מרתיחים מים ומתרחצים בתוך גיגיות. את המים קיבלנו מחצר בית החולים הדסה. את הכביסה והכלים היו רוחצים בברזיה שהייתה בצורת שוקת, זה היה מקום מפגש של האנשים לרכילויות. היות וכל הציוד שלנו היה עדיין בנמל היו לנו מעט בגדים להחלפה זה חייב את אמי לעשות כביסה כל יום. לילדים לא הייתה שום פעילות והם שיחקו בחצר של בית גדעון. בתור ילד היה משעמם אז אבא הביא לי גור כלבים וקראנו לו "נשיקה", זו הייתה המילה העברית הראשונה שלמדתי. הכלב חי איתנו עוד כמה שנים עד שהרעילו אותו.

כשעלינו ארצה אימי הייתה בהריון עם אחותי גלילה והרגישה בודדה בארץ כי השכנים היו עיראקים ולא הייתה לנו שפה משותפת. אמא הייתה כל הזמן בוכה בגלל הבדידות. לי לא היה קשה במעברה, התקופה זכורה לי כתקופת ילדות רגילה.

סרטון וידאו :

https://www.youtube.com/watch?v=JvAQRtgcWEY&feature=youtu.be

 

הזוית האישית

דוד אלימלך:כשהגעתי לתוכנית לא דמיינתי שבסיפורים שאספר לילדים המקסימים, בראל ואורי, אכנס למנהרת הזמן ואעבור חוויות של 77 שנות חיי, אני רוצה לאחל לבראל ואורי, בריאות והתגשמות כל חלומותיהם.

בראל בוחניק: בהתחלה חשבתי שיהיה משעמם אבל אז כשהתחלנו הבנתי שאני יכול ללמוד הרבה דברים שלא ידעתי, ובחיים לא הייתי נחשף אליהם, יש לי מזל שקיבלתי את דוד. אני רוצה לאחל לדוד בריאות שלמה והמון שמחה.

אורי ארבל: בתחילת התוכנית חשבתי שאני לא אתעניין כל כך בסיפורים של המבוגרים. כשהכרתי את דוד ובקרנו בירושלים במנהרות הכותל, התחלתי להתעניין בסיפורים שלו והקשבתי לו , שאלתי אותו שאלות ולמדתי דברים שאני אזכור כל חיי. אני רוצה לאחל לדוד שיהיה בריא ויאריך ימים , אושר ועושר. אשמח להיפגש איתו שוב בעתיד.

מילון

פרימוס
פרימוס (שם גנרי) הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.(ויקיפדיה)

ציטוטים

” אבא הביא גור כלבים וקראנו לו "נשיקה", המילה העברית הראשונה שלמדתי“

”כל משפחה קיבלה פנקס תלושים שבועי וכך חולקו המצרכים הבסיסיים: ביצים , סוכר, שמן ושאר מוצרים בסיסיים“

הקשר הרב דורי