מאגר סיפורי מורשת

נולדתי  בעיראק בעיר בסרה  באוגוסט 1943 (חודש אב). אמי ילדה אותי בבית, גם האחים שלי נולדו בבית. בתקופה שלנו לא היה דבר כזה שנקרא "גן ילדים", לכן אימהות היו צריכות לדאוג להעסיק את הילדים ורוב היום היינו בבית עם אימא.

משפחתי עלתה לארץ במרץ 1951 הייתי אז בת שבע הרשו לנו  לקחת רק בגדים חיוניים ביותר שנכנסים למזוודה, זה כל הרכוש שהיה לנו כאשר הגענו לארץ.. הגענו לארץ חסרי כל, ונקלטנו במחנה עולים בעתלית.

זה היה אחד משני המחנות שהוקמו לקליטת העלייה. במחנה עתלית שהינו כשבועיים, שם בוצעו בדיקות רפואיות וקליטה . היות ולא היו לנו תעודות לידה מעיראק, האינפורמציה שמסרנו על תאריכי הלידה שלנו הייתה משוערת ולא מדויקת. ישראל הייתה מדינה קטנה ודלת אמצעים בשנות ה 50, מספר תושביה  היה קטן ומכאן עלה הרעיון להקים מעברות לקליטת העולים שהיו ישוב זמני לקליטת העולים .

היינו משפחה בת 9  נפשות, אבא אמא ושבעה  ילדים, קיבלנו שני אוהלים: האחד שימש אותנו כמטבח וחדר אוכל, השני לשינה. השירותים היו משותפים ושימשו מספר משפחות, ליד כל קבוצת אוהלים היה תא שירותים אחד. האוהלים לא היו מחוברים לחשמל כך שהתאורה התבססה על פנסים שפעלו על נפט. גם אמצעי בישול לא היו והבישול התבצע על פרימוסים (פרימוס – מתקן שפעל על נפט ועליו היו מבשלים)

באותה תקופה המזון הבסיסי (סוכר, שמן, עוף, בשר, חלב) חולק בהקצבה על בסיס מספר הנפשות במשפחה. לתקופה הזו קראו תקופת הצנע .

יום אחד התבשרנו כי אימא חביבה  הרה ללדת . אבא לא היה בבית ולכן נאלצנו אנו הילדים להזעיק אישה מיילדת… רצנו במעברה וחיפשנו מיילדת.. המיילדת הגיעה כעבור שעה. אימא צעקה ובכתה ואנו לא רצינו לשמוע אותה אז יצאנו החוצה לשחק. כעבור כשעה התבשרנו שנולד לנו תינוק אחינו הצעיר שוקי.

התעסוקה במעברה הייתה דלה ביותר ואבא התקשה לפרנס אותנו בעיקר לאחר הולדתו של אחי הצעיר. המעבר מחיי נוחות כפי שהורגלנו אליהם בעיראק, לחיים קשים מבחינת התנאים הבסיסיים של מגורים, המזון והתעסוקה – גרמו לתסכול גדול להוריי ולמשפחתי. זה היה מצב של חוסר אונים.

לאחר מספר חודשים נבנה תחליף מודרני לאוהלים, קראו לו בדונים. הבדון הוא צריף עם מסגרת עץ מכוסה עם בד ברזנט ומונח על יציקת בטון. זה היה שיפור גדול לעומת האוהלים בהם גרנו עד כה. ליד הבדונים נבנו שירותים ומקלחות כאשר רק בהם היו מים זורמים. בחורף שנת 1951 היו גשמים עזים  שהציפו את כל הבדונים וסביבתם. בשנת 1955 בהיותי בת 12  עברנו לשיכונים בעתלית. המצב בבית המשיך להיות קשה היינו משפחה בת 9נפשות, אימא חלתה בשחפת ומשכורתו של אבא לא הספיקה למחייתינו.

בוקר אחד הודיע אבא: תקווה היא הבכורה, היא תעזור בפרנסת המשפחה.

רק בת 12  וכבר לא ילדה…… אני זוכרת את מחשבותיי : "אני סך הכל ילדה בכיתה ה' עוד לא סיימתי בית ספר עממי  אבל לא דיברתי …שתקתי! שנות נעוריי חלפו להם  ובגיל 18 השיאו אותי לאבא ז"ל אבא פואד. אבא פואד חלה עוד כשהייתי צעירה ואני כבר אימא לארבעה ילדים קטנים: שנים קשות עברו עליי, לעיתים הייתי עצובה על מר גורלי אבל נלחמתי בכל כוחותיי  לגדל את הילדים. לא היו מותרות בבית ולפעמים גם לא הספקתי להכין ארוחת צהריים,  אבל דאגתי שילדיי ילמדו: הילדים שלי יסיימו  בית ספר עממי ..

אימי היקרה, תקווה היא דוגמה לאישיות עממית לא מלומדת ולא מתוחכמת, לעתים עצובה ומתייסרת,  אך בהחלט דוגמה לאישה חזקה שלמרות כל המכשולים והקשיים נטעה בי תקווה .

תקווה ורצון ללמוד להצליח, להשכיל, לשאול ולהיות סקרנית בכל מקום ומקום ולהבין שכל זה בהחלט לא מובן מאליו…

הזוית האישית

תיעוד סיפורה של אימי, תקווה חיבר אותי לכוחות הנפש העצומים שמסמלים את שמה. תקווה ורצון ללמוד להצליח, להשכיל, לשאול ולהיות סקרנית בכל מקום ומקום ולהבין שכל זה בהחלט לא מובן מאליו…