מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה אלייזה שם משפחתי הקודם: קולט. נולדתי בתאריך 22.7.1954. הוריי עלו מהודו והתחתנו פה, נולדתי בחיפה בבית חולים רמב"ם.

אני בת בכורה בין שלושה אחיות. גרנו במעברה בחיפה, גדלתי בשנים הראשונות בתקופת הצנע: תקופה בה הגבילו אותנו מבחינת מחייה: קיבלנו תלושים על מנת לקנות אוכל באמצעותם. הוריי מספרים שהיו מקבלים אבקת ביצים במקום ביצים ולמדנו לחיות בצמצום ובשיתוף פעולה עם הסובבים, כולל הערבים שחיו סביבנו.

אמי מספרת כשהייתי ילדה חליתי בשעלת והייתה סכנה לחיי, מי שהצילה את חיי היא ערבייה שידעה להכין תרופות סבתא והשקתה אותי בחלב אתון שהבריא אותי. גם ללידה שלי סייעה ערביה, כי בזכותה אמא שלי הובהלה לבית חולים רמב"ם, דבר המוכיח עד כמה היה שונה הקשר בין הערבים לבנינו בתקופה בה גרנו בסמוך מאוד להם.

למרות שהייתה תקופה קשה, מבחינה כלכלית, לי לא היה חסר דבר כי חום ואהבה סובבו אותי תמיד  והתקופה זכורה לי כמאושרת!!!

השפה שדוברה בבית על לפני כניסה לבית הספר היא אנגלית. כשהגעתי לבית הספר לא ידעתי עברית כמעט לחלוטין, לצערי הרב המחנכת הזמינה את אמא והחליטה שהדבר הנכון בשבילי על מנת ללמוד את השפה הוא להפסיק מידית את השימוש באנגלית, כך למדתי עברית והאנגלית הפכה לשפת משנה.

גרנו באוהל בראשית דרכנו, לצערי אני לא זוכרת, רק לפי הסיפורים, שעל פיהם הוכר שיתוף הפעולה בין הערבים לבנינו.

בעת הכרזת המדינה טרם נולדתי, אבי קיבל החלטה אחרי הכרזת המדינה לעלות לארץ במסגרת עליית הנוער ואמא שלי הצטרפה גם היא. הכירו בפרדס חנה ושם נישאו.

סיפור קשה שזכור לי מחיי הוא התקופה בה עברנו לנעלה. גרנו בבת ים סמוך להוריי שתמכו ועזרו לי תמיד, עזבנו את בת ים בשנת 1988 ועלינו לנעלה הבית הראשון של נעלה אוכלס על ידנו. גרנו תקופה ראשונה ללא חשמל, ללא תריסים כשהנשק מונך מתחת לכרית. מבחינה ביטחונית החליטו "להוריד" אותנו לנילי – ושם גרנו בקרוואן דולף למשך חצי שנה. זאת הייתה תקופה קשה מאוד מבחינתי, נאלצתי לעבוד בתל אביב ולדאוג לשלושת ילדיי כשהקטנה מבניהם הייתה רק בת שלוש.

ליישוב נעלה לא הוביל כביש היו בעיות חמורות של מים, בית הספר היה בנילי ובתי הספר העל יסודיים היו ברמלה ויהוד. התקופה הזאת זכורה לי כקשה מאוד ואני מעדיפה לא להעלותה אלא לעסוק בפריחה, בשגשוג ובשמחת החיים שסובבת את היישוב שלנו כיום. אני גאה בבית הספר, גאה מאוד במערכת החינוך שלו וחושבת שהוא מהווה מופת!, מראה בית הספר הקבוע שנבנה, שבו תלמד בעזרת השם הנכדה שלי, מרחיב את ליבי כל פעם מחדש.

באחד מהימים עם תחילת ההתיישבות בנעלה, הגיע ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר לנטוע את העץ הראשון בנעלה. זה היה אירו ע מרגש. התכנסנו כל התושבים לאירוע חגיגי ומשמעותי זה.

שמיר נוטע עץ בנעלה

הזוית האישית

עליזה ואייבן: נהנינו מאוד מהתכנית ומהמפגשים עם התלמידים איתמר ומור המקסימים. חכינו למפגשים הללו.

איתמר ומור: עליזה ואייבן העשירו אותנו בסיפורים שלהם על נעלה. אנחנו לא מכירים את נעלה  מימיו הראשונים, אנחנו מכירים את היישוב  היום, כיישוב תוסס, עם ברכה ובית ספר והמון ילדים ואילו הם סיפרו על הקשיים שהיו להם בהתחלה כשרק הגיעו ליישוב, איך לא היו להם בכלל תנאים למגורים. אנחנו חושבים שהיה מהנה לשבת ביחד ולהכיר תושבים ותיקים של היישוב שביום יום אין לנו קשר אתם.