מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור אהבה עם טעימה מהודו

סבא שמואל ז"ל וסבתא לילי במסעדה.
סבתא לילי בצעירותה.
סבתא וסבא לב אחד - אהבה של פעם בחיים

סבתא לילי – במקור לילה, שם משפחה לפני נשואים מדקר, במקור היא צאצא למשפחה שהתגוררה במהד. אבות אבותינו שהתגוררו במקומות שונים קיבלו את שם המשפחה של המקום בו התגוררו. היו לסבתא  9 אחים ואחיות, אחותה הבכורה ואחיה שנולד אחריה, נולדו בקר'צי, והיתר כולל סבתא נולדו בפונה. יש לה אח אחד בלבד שהתחתן עם עיראקית, כל השאר התחתנו עם הודים.

סבתא נולדה בהודו בשנת 1936 בעיר "פונה". סבתא למדה בבית הספר והייתה  תלמידה טובה מאוד ואם הייתה  מקבלת ציון נמוך מ-90, הייתה בוכה ימים ולילות. כשסבתא גדלה, היא הלכה לכיוון לימודי ההוראה והייתה מורה בהודו ובארץ שנים רבות.

תמונה של סבתא משנת 1953 בזמן שלמדה בסמינר למורים בפונה. (סבתא בצד ימין של התמונה).

סבתא ילדה 5 ילדים – ננסי, בן חור, ג'וסי, שרון ואלה, שאותם גידלה בנחת, ביחד עם סבא.

סבא שמואל, שם המשפחה שפורקר, נולד בכפר רווזנדה שבהודו בשנת 1932. סבא למד בבית ספר ותחביבו העיקרי בתקופה זו היה הספורט, בו התבלט סבא מגיל צעיר. לאחר מכן הספורט תפס אצלו מקום מרכזי מאוד. מלבד סבא גם האחים שלו עסקו בספורט, יונה ויצחק, שלושתם שחקו מטעם בית הספר ונשלחו לתחרויות שונות, הוא היה מתאמן מחוץ לשעות בית הספר ונשלח לתחרויות חיצוניות.

קטע מהעיתון המספר על סבא שלי (באמצע) זוכה בתחרות יחד עם שני אחיו. מימין התרגום.

לאחר שסיים את הלימודים התגייס לצבא הודו ושם למד את המקצוע מכונאי רכב. סבא שירת בצבא הודו 13 שנים וספג הרבה תרבות ומשמעת בצבא, מהבריטים ששלטו אז בהודו.

סבא שמואל ז"ל עם מדים של צבא הודו

כשהוא שירת בצבא, בפונה, הוא הכיר את סבתא. דוד של סבתא היה חבר של סבא, והוא אמר לסבא שיש לו אחיינית נחמדה שהוא רוצה להכיר לו, וסבא הסכים. סבא וסבתא נפגשו כאשר הדוד של סבתא הביא את סבא אל הבית.

סבתא וסבא התחתנו בשנת 1962 כשסבתא הייתה  בת 23 וסבא היה בן 25. באותה תקופה לא היה נהוג בהודו להתחתן באולמות אירועים, כשסבא וסבתא התחתנו הם חיו אז עדיין בהודו. נהוג היה לקיים את החתונה בעיר של הכלה. העיר שבה סבתא שלי גרה הייתה פונה (עיר במדינת מהאראשטרה שבהודו), לכן גם החתונה והחינה של סבא וסבתא התקיימו בעיר פונה למרות שסבא גר בכפר רחוק ליד הים (ראודנדה). הוא והמשפחה הגיעו במיוחד כמה ימים לפני, כדי להתארגן לחתונה ולחגוג גם את החינה.

חינה הודית היא חינה מיוחדת, כמו חינה מסורתית בעדות רבות שכוללת מנהגים מיוחדים, תלבושות ומאכלים. החינה ההודית לרוב מתקיימת בנפרד. החתן בבית שלו והכלה בבית שלה. עם הזמן והדורות שהתקדמו, החינה החלה להתקיים באולמות אירועים. לסבא עשו את החינה גם באולם, בפונה, בעיר של סבתא שלי, כיוון שבשל החתונה, הוא היה חייב להיות בפונה יום לפני החתונה, כי  העיר שהוא גר בה, ראודנדה, הייתה רחוקה מפונה.

בטקס החינה בוחרים 5 בנות מהמשפחה הקרובה של החתן והכלה. שמים את החינה בקערה עם מגש ושמים בו גם סוכר וסוכריות, כדי שלפני ששמים לכלה ולחתן (כל אחד באירוע שלו) את החינה, הם יהיו מבורכים ויהיה להם רק טוב כל החיים. דבר מתוק שמסמל טוב. לחתן ולכלה, ההודים, שמים את החינה ביד ימין באצבע.  לאחר מכן המלוות של החינה, 5 הבנות מהמשפחה, לוקחות שטר מסויים לבחירתן, מסובבים סביב ראש הכלה והחתן בחינה,  ושמים בקערת החינה את הכסף. בסוף, הכסף נועד לקניה של מתנה לחתן ולכלה החדשים. המלוות שמות את החינה גם לשאר האורחים שרוצים. בחינה לובשים לבוש מסורתי – סארי. החתן והכלה מקבלים זר פרחים שקושרים על המצח "שארה" שמייחד אותם בטקס החינה. סבתא הסבירה שלפי המנהג בהודו כאשר אישה מתחתנת, ביום החינה היא מקבלת בטקס החינה 4 צמידים ביד אחת ו-5 ביד השניה, שצבעם ירוק. סבתא הסבירה שאחרי החינה והחתונה היא יכולה להוסיף או להוריד צמידים. הצמידים מסמלים כמביאי פריון, עושר, הצלחה, שגשוג וכו'. צמידי החתונה הם חפץ משמעותי עבור סבתא שענדה אותם מהחתונה ועד פטירתו של סבא. כאשר בעלה של האישה נפטר אסור לה יותר לענוד את הצמידים.

אחד מהצמידים הירוקים שסבתא קיבלה בחינה.

טקס החתונה היה בבית הכנסת הקרוב לביתה של סבתא, והארוחה הייתה באולם הצמוד לבית הכנסת. בחתונה האורחים הגיעו עם לבוש מסורתי, שנחשב חגיגי, כמו סארי מיוחד עם חרוזים או רקמה מיוחדת. סבתא הסבירה שהכלה עצמה לובשת סארי לבן וכך גם היא עשתה. עד היום לסבתא יש את הסארי בארון. בנוסף סבתא ענדה גם את הצמידים הירוקים מהחינה, בחתונה.

כשסבא היה בצבא לסבתא היה קשה מאוד. סבא שירת בצבא הודו ולא חזר הביתה כל יום. במשך השנים כשסבא שירת בצבא הוא היה מגיע פעמים בודדות בשנה, זה גרם לכך שרוב הזמן סבתא הייתה לבד ואפילו כשאמא שלי נולדה סבא ראה אותה רק אחרי שנה. ברוב הזמן שסבא וסבתא לא היו נפגשים וסבא היה בצבא הם היו שומרים על קשר דרך מכתבים. סבתא מספרת שהייתה מנסה למלא את הזמן ועבדה הרבה בבית הספר וזה עזר לה להיות עסוקה וגם גידול הילדים עזר לה למלא את הזמן.

העלייה לארץ – לאחר תקופה שבה הם היו נשואים  בהודו, וסבתא ילדה 3 ילדים  (אמא שלי ננסי הבכורה, דוד שלי בן-חור, ודודה שלי ג'וסי שהייתה אז תינוקת), הם עלו לארץ בעקבות סרטים ומקורות שמהם שמעו על החיים בארץ, על נופיה, פירותיה, בעיקר נופי ההדר ונופי הפרדסים. בנוסף ההורים של סבתא עלו לפניהם, ושכנעו אותם גם לעלות לארץ בטיעונים של, השאיפה לעתיד טוב יותר, אקלים נוח ואנשים טובים. בשנת  1969, סבא וסבתא עלו לארץ ממומבי לתל אביב עם עצירה בפרס – טהרן (כיום איראן). הטיסה הייתה קשה כי הם לא היו רגילים לאוכל. דודה גויסי עדיין הייתה תינוקת וטיסה כה ארוכה שמשולבת עם עצירה עם תינוקת קטנה, עשתה את הטיסה לקשה עוד יותר. כשהגיעו לארץ, לשכונה בה היו  צריכים להתגורר, היא הייתה עדיין בשלבי בנייה והכל מסביב היה חול ואבנים וזה רק הוסיף לתחושה המוזרה בארץ.

כשהתחילו להשתלב בארץ בעבודות, והילדים בבתי הספר והגנים, היו קשיי שפה, בגלל שהם עלו מהודו. אמא שלי עזרה לסבא וסבתא, היא הייתה בכיתה א', השתלבה מהר וקלטה את השפה. היא עזרה לסבתא ולסבא ללמוד את השפה מהר יותר ודיברה איתם הרבה בעברית, בנוסף לכך הלכו ללמוד באולפן לעולים חדשים ששם למדו מושגים בסיסיים בעברית. בהודו, סבתא הייתה מורה לשפה, כשהיא וסבא עלו לארץ סבתא החלה ללמוד באולפן 6 חודשים וסמינר שנתיים. שם למדה עברית ואיך ללמד בארץ ילדים, לימדו את העולים תנך והיסטוריה ובנוסף שיטות לימוד בארץ ששונות מאלו שהיו בהודו. זו הייתה כיתת עולים של מורים מארצות שונות שכבר לימדו בעבר במקומות שונים בעולם, אז לא היו צריכים ללמד אותם איך ללמד אלא איך ללמד ילדים בארץ, ששונים מהילדים בהודו ובארצות אחרות. בנוסף בארץ ישנם מקצועות שלא מלמדים במקומות אחרים ועל המורים העולים היה ללמוד גם אותם. סבתא השתלבה בלימודי חינוך מיוחד וכך הצליחה להמשיך במקצוע שהיה לה בהודו, גם בארץ.

בארץ, סבא השתלב בתעשייה האווירית. הוא עבד בתור מרכיב חלקי מטוס והשתמש בשפה האנגלית לתקשורת עם החברים לעבודה.

השנים עברו, לסבתא וסבא הרבה נכדים והמשפחות של כל אחד מהילדים שלהם גדלו, נכדים כבר התחתנו. מצבו של סבא בשנים האחרונות היה טוב אבל הוא נעזר בהליכון ולקח תרופות לבעיות שכבר החלו להיווצר עם הגיל. עד הרגע האחרון סבא היה בריא וצלול לגמרי. ב-6.11.2020 סבא שהיה לו אקווריום, בשנים בהן היה בבית, כשסבתא שלי לא הייתה בסביבה (היא לא נתנה לו לזוז בלי השגחה), הוא לקח את האוכל לדגים ורצה להאכיל אותם. סבא פתח את הקופסא, שיחרר את הידיים מההליכון איבד שווי משקל ונפל לאחור עם קופסת האוכל לדגים. סבא נפגע בראשו, הובהל לבית החולים וב-11.11.2020 לפנות בוקר סבא לא היה בין החיים.

כיום סבתא מתגוררת בביתה  והדודים שלי, מגיעים פעמים רבות לבקר אותה. אנחנו הנכדים מדברים עם סבתא באופן יומיומי ומנסים לעזור לה למלא את הזמן. סבתא עכשיו מחפשת משמעות חדשה לחיים אחרי שסבא, חלק ממנה כבר לא  נמצא איתנו.

הזוית האישית

הדס: בעקבות מותו הפתאומי של סבי האהוב, התחזק הקשר שעוד היה לפני ביני לבין סבתא, נהגנו לדבר תמיד אבל במהלך השבוע מתי שיוצא ולא באופן קבוע. לאחר מותו של סבא אני מתקשרת לסבתא ויוצרת איתה קשר באופן יומיומי. במהלך השיחות שהיו לי עם סבתא למדתי המון ושמחתי כשהמחנך שלי, שמחי, הציע לי את התוכנית להתנדבות האישית שלי. ידעתי שאם עוד לפני התוכנית במהלך השיחות הקבועות עם סבתא למדתי כל כך הרבה, בטוח דרך התוכנית אצליח ללמוד הרבה על סבתא, על סבא על סיפורם, ודרכו להנציח את סבא. אני מאחלת לסבתא להיות חזקה ולנסות להמשיך בחיים ולמלא לה את הזמן בדברים טובים, כי אחרי שסבא נפטר לסבתא היה קשה למצוא משמעות לחיים שלה, הקשר ביניהם היה יוצא דופן והוא היה הכל בשבילה והיא הייתה הכל בשבילו. אנחנו הנכדים והילדים של סבתא עוזרים לה לא להרגיש לבד ולעטוף יחד את סבתא בשביל שתוכל לקום מהשכול על סבא ולנסות להמשיך לחיות את החיים שלה. סבתא לילי: סבתא אמרה שהיא מאחלת לי להמשיך להשקיע ולהצליח בכל מה שאני עושה וכרגע בבגרויות שיש לי בתקופה זו של החיים.

מילון

סארי
בגד הודי מסורתי בגד מסורתי שכולל מכנס וחולצה- "שארוואני".

ציטוטים

”להשקיע בלימודים, מי שמשקיע מצליח “