מאגר סיפורי מורשת

סבתא מינה שפילברג מספרת לאיתי על ילדותה בתל אביב עם קום המדינה:

 

"נולדתי בשעה טובה ובמזל טוב ב-2 בנובמבר 1947 בבית החולים "אסותא" בתל אביב. בדיוק ביום שבו מלאו 40 שנה להצהרת בלפור. ההצהרה שהכירה בהקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל, יום שצוין בכל רחבי העולם היהודי עם המון תקוות. אבל בארץ הבריטים עוזבים ואני עדיין תינוקת.

 

בהיותי בת חצי שנה הוכרז על הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות פרצה. את שנתי הראשונה ביליתי בעיקר עם אמא כי אבא שלי יצא להגן על המדינה שבדרך, הצטרף לצבא ובא לעיתים רחוקות הביתה. משנותיי ראשונות אני זוכרת את אבי בעיקר במדי צבא. גרנו באותו הזמן ברחוב ארנון בתל אביב סמוך לים בדירה קטנה וצנועה על הגג. ההפצצות הקשות שהונחתו על תל אביב היוו סכנה לחיינו ונאלצנו לעזוב את הבית ולהשתכן אצל קרובי משפחה במקום יותר בטוח.

 

בשנות ילדותי הראשונות הוכרזה בארץ מדיניות הצנע. מזון כמעט ולא היה והמצרכים חולקו על פי תלושים לפי מספר האנשים בכל משפחה. אני זוכרת עד היום את התורות הארוכים בהם עמדתי סמוכה לאימי במכולת השכונתית, הצגנו בפני המוכר תלושים ועבור התלושים קיבלנו חצי חבילת חמאה, קצת שמן, מעט קמח וביצה לכל נפש. מפעם לפעם חולקו גם עופות. לא יודעת איך – אבל מהמעט שהיה הצליחה אמא להכין תבשילים ומעדנים שהטעם שלהם מלווה אותי עד היום. את התורים האלה והתלושים לא אשכח כל חיי. הדוד מאמריקה שלח לנו מידי פעם קקאו, אבקת חלב, אבקת ביצים וסוכריות מיוחדות שהיו מצופות באבקת סוכר, כדי שלי הילדה במשפחה יהיו קצת ממתקים.         

למדתי בבית ספר היסודי "הקליר" בתל אביב וגרנו ברחוב וייזל סמוך לבית השוטרים. את רוב ימי ושעותי הפנויות ביליתי ב"שכונה". השכונה נחשבה כחברת הילדים וכללה ילדים מכל הגילים ששיחקו ביחד וגרו בסביבת המגורים שלי. כל יום החל מהשעה 16.00 הורשינו לצאת מהבתים ואז התכנסנו כל ילדי השכונה והתחלנו בתעלולינו. לא פעם למורת רוחם של השכנים שסילקו אותנו על ידי השפרצות של מים.

 

שיחקנו במחבואים, 5 אבנים, 7 מקלות, יצרנו " מטבעות" על ידי פקקי בקבוקים ומקופסאות סיגריות ריקות שמצאנו ברחובות. הכי אהבנו את הימים בהם היו עוברים בשכונה "המוכרים" למיניהם: מוכר הקרח שסיפק לבתים גושי קרח גדולים ששימשו כמקרר ביתי. רצנו אחרי העגלה קיבלנו מהמוכר חתיכות קטנות של קרח ומצצנו אותם בתאווה- זה היה הארטיק שלנו.

 

מוכר הנפט  בא לשכונה עם כדי נפט על עגלה רתומה לסוסים, צלצל בפעמון ידני וקרא "נפט" "נפט" נשים יצאו מהבתים להביא נפט הביתה להבערה ולנו הילדים נתן מוכר הנפט ללטף את הסוסים. איזה כיף היה! מוכר הקיינס  קנה סוכר. הסתובב בשכונה עם עגלה מעץ על גלגלים ובתוכה מקלות קנה סוכר. תמורת פרוטות קנינו מקל קילפנו ומצצנו וזו היתה הסוכרייה שלנו. בימי הקיץ הופיע אפילו מוכר הסברס רצנו מכל השכונה להצליח לקנות כמה סברס לפני שיגמר לו. את הקוצים בידיים אמא נאלצה לשלוף בערב אחד אחד. מוכר הגרעינים בימי שישי היה בא לשכונה מוכר הגרעינים. בקונוס עשוי מניר עיתון מכר לנו גרעינים שחורים של חמניות. מעדן זה היה בשבילנו הביסלי, הבמבה, האפרופו שאתם אוכלים היום.

 

בשעה שבע בערב ניצבו האימהות במרפסת והתחילו קוראות לילדיהן לחזור הביתה."אמא רק עוד רגע" "אמא עוד לא סיימנו לשחק" "אמא אני כבר עולה" אלה נשמעו התשובות מפי הילדים ששיחקו ביחד. אף פעם לא הספיק לנו הזמן ואם אמא לא הייתה קוראת הביתה בוודאי היינו שוקעים במשחקים כל הלילה. בימי החופש הגדול הרשו לנו האימהות להישאר בשכונה גם בשעות החשיכה. אז היינו מארגנים משחקי לילה. מחבואים בחושך, א'ש לילה בהנהגת הילדים הבוגרים יותר ואפילו הכנו מניירות פצצות מים שזרקנו מהגגות על ראשי העוברים למטה. לא פעם קיבלנו גם עונש על מעשים ותעלולים. העונש הנורא ביותר היה לא לרדת למטה אחרי הצהריים. בימים של עונש שכזה נשארתי יושבת במרפסת וצופה בילדים המשחקים ודמעות בעיניים. הבטחתי שאהיה להבא ילדה טובה והעונש בוטל. (לא תמיד עמדתי בהבטחה ואל תשאלו מה היה סופי….)   

חברות 

החברות הטובות ביותר שלי עד היום הן חברות שאיתן שיחקתי בשכונה בילדותי. נרקמו בינינו יחסי חברות כמו בין אחיות ואנחנו מלוות אחת את השנייה כבר 60 שנה. כשהגעתי לגיל 16 הרחבתי את גבולות השכונה והתחברתי לקבוצת חברות שהרבינו לבלות ביחד. המפגשים התקיימו תמיד על הספסל בשדרות קרן קיימת (מה שהיום נקרא שדרות בן-גוריון) ושעות עמדנו דברנו, צחקנו, ריכלנו, הצקנו בנים לבנות ולהיפך.

 

בימי שישי תמיד היתה מסיבה! ומה זו מסיבה? לא פאב, לא דיסקו, לא מופע. באחד הבתים, כל פעם בבית אחר התכנסנו בימי שישי בערב לבושים במיטב האופנה של אותם ימים. בנים ובנות ביחד. המוסיקה ברקע ואנחנו כולנו בזוגות זוגות רקדנו את ריקודו שנות השישים. ידענו את כל מילות השירים באנגלית ושרנו ביחד עם הזמרים המפורסמים באותה תקופה. אלביס פרסלי, ליטל ריצרד, הביטלס, הפליטרס, ניל סדקה ועוד ועוד. רקדנו סלאו לפעמים צמוד צמוד ולפעמים עוד יותר צמוד, רומבה, טנגו, טוויסט, רוק אנד רול, צ'ה צ'ה צ'ה ו…….

 

שם בערבים האלה נרקמו הרומנים הגדולים. בנים הציעו חברות לבנות. זוגות נפרדו והתחברו, חברות קינאו וחברות שמחו. באחד הערבים האלה נכנס לחדר בחור גבוה, רזה רחב כתפיים שסובב את ראשן של כל הבנות. התלחשויות עברו מפה לאוזן "תראו מי בא" "איזה חתיך מקסים" והבנות החלו לרקד מסביבו. אני נשארתי בצד נבוכה, מתפעלת אבל צמודה לפינה. להפתעתי …. דווקא מכל המחזרות מסביב ניגש אלי העלם ושאל אם אסכים לרקוד איתו. המוסיקה שהתנגנה ברקע דרשה ריקוד של סלאו. לא יודעת למה אבל הסלאו הזה הפך להיות צמוד מרגע לרגע ומאז ועד היום החתיך המרשים שנכנס לחדר נמצא איתי ביחד והוא הוא הסבא של איתי.

 

הצהרת בלפור: "צהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית".(ויקיפדיה)

 

תשע"ו