מאגר סיפורי מורשת

שמי נסים בן-דיין ואני גר כיום בהרצליה. נולדתי בשנת 1940 בחלב שבסוריה.

בסיפורי אני רוצה לספר את סיפור העלייה שלי ושל משפחתי מסוריה לארץ ישראל.

החיים בחלב

עד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באו״ם, החיים בחלב היו רגילים. לאבא שלי הייתה חנות לצורפות, והוא מכר וסחר בתכשיטים. סבא שלי מצד אימא, היה שיח של השוק בצורפות, כלומר, כל מי שרצה לקנות תכשיט, היה בא אליו כדי שיעריך את המחיר. אני למדתי בבית ספר "תלמוד תורה" של הקהילה היהודית בחלב. שם למדתי חשבון, ערבית, עברית, תורה, צרפתית ועוד.

המהומות בחלב

למחרת היום שהכריזו באו״ם על הקמת המדינה, התחוללו פרעות בעיר. ההמון הערבי היה סוער והיו מהומות רבות. שרפו את כל בתי הכנסת וכל בתי הספר של היהודים, כולל את בית הספר שאני למדתי בו. שרפו גם בתים של יהודים. אני זוכר שכשההמון התקרב לבית שלנו ורצה לשרוף אותו, מה שהציל אותנו היה שכל השכנים שלנו, שהיו ערבים, נעמדו על יד השער של הבית ולא הרשו לאף אחד להתקרב. הם הגנו עלינו ושמרו עלינו ועל ביתנו.

חשוב לי לציין שהייתה אגדה שעברה מדור לדור שאמרה שחייבים לשמור על ״כתר ארם צובה״, וביום שהכתר יצא מרשות הקהילה, הקהילה תיחרב, וכך היה.

קבלת ההחלטה לעלות לארץ

בעקבות המהומות ההורים שלי לא היו יכולים להתפרנס. סבא שלי כבר היה בארץ ובמקומו היה שיח אחר בשוק. כל פעם שמישהו רצה לקנות תכשיט אצל אבא שלי השיח החדש היה אומר לו לא לקנות אצל ״הכלבים היהודים האלה״, ועל כן לא קנו אצלנו ולא היינו יכולים להתפרנס.

אני זוכר יום אחד שההורים שלי דיברו על האפשרות לעלות לארץ. כל חיינו התפללנו שזה יקרה, רצינו להגיע אל הארץ המובטחת. ההורים החליטו לעלות לארץ, ותיאמו עם נהג יהודי שהבריח יהודים מחוץ לחלב, מחוץ לסוריה, אל העיר ביירות שבלבנון.

העלייה שלנו – הבריחה מהבית

מוצאי שבת אחד, הייתי חולה עם שפעת וחום, וזה היה המועד שנקבע. עזבנו את הבית, אימא, אני וארבע אחיותיי. הייתי בן פחות מתשע שנים. נעלנו את הבית ויותר לא חזרנו אליו, כל הדברים והחפצים שלנו נשארו בתוכו.

עוד לפני זה, האחים הגדולים שלי הוברחו בתור ילדים נוצרים על ידי אדם נוצרי אל מחוץ לחלב לביירות, ומשם לישראל. גם אבא שלי לא נשאר בבית, ואפילו שעוד לא עזב את סוריה. הוא היה ישן כל יום אצל חבר אחר כדי שלא יעלו עליו ולא ישאלו אותו איפה המשפחה שלו.

הנסיעה במונית

באותו מוצאי שבת עלינו למונית ההברחה שהיו בה ילדים, גברים נשים. היינו עשרים איש במונית אחת. נסענו מחצות הלילה עד שש בבוקר. עברנו דרך תחנות, מחסומים וסיורי משטרה. כל פעם היו עוצרים את האוטו והיו שואלים את הנהג "מי אתה? מי אלה? מי הם בשבילך?" הוא היה מוציא את הדרכון שלו, ושם בו כסף, וכך היה משחד את השוטרים שייתנו לנו לעבור. ככה נסענו עד ביירות בירת לבנון, וישנו בבית מלון של יהודים.

שהותנו בביירות

היינו בביירות כשבועיים, אימא שלי הייתה הולכת לבית הכנסת הראשי של ביירות, ושם התארגנו קבוצות לעלות לארץ דרך הים בסירות. התכנית הייתה להפליג מביירות עד לגשר הזיו (אכזיב) בישראל. באותו היום בשעה שלוש אחר הצהריים, נאלצנו לחלל את השבת ולנסוע למקום שבו התארגנה הקבוצה שאתה עלינו לארץ. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שחיללתי את השבת.

ההפלגה לישראל

היה אז דצמבר של שנת 1949, כלומר, שנה לאחר הקמת המדינה. כל הלילה ירד גשם. היה ברזנט שכיסה את הסירה כדי שלא נירטב, אבל היו בו המון חורים, אז נרטבנו עד לשד עצמותינו. אני ישבתי על מכסה המנוע, ככה שהיה לי חם בטוסיק אבל מלמעלה ירד גשם והיה קר. נסענו בין שש לשבע שעות. בבוקר ראינו מרחוק את חוף אכזיב. הסירות התקרבו לחוף, ובחורים מהקיבוץ נכנסו לים, הרימו אותנו על הכתפיים שלהם, והביאו אותנו למשאית של הצבא. מסתבר שכל העסק של הסירות וההברחה היה מתואם עם המוסד לעלייה. המוסד שילם לערבי, שקיבל כסף לפי מספר האנשים שהוא הביא. אנחנו היינו חמישים ושישה אנשים על הסירה. אחד מחברי הקיבוץ שהכיר את אימא שלי סיפר לה שהילדים הגדולים שלה היו בסכנה גדולה, אבל הם ניצלו. האחים שלי היו בבית של סבתא שלי ושל הדודים שלי.

העלייה של אחי ואחיותיי הגדולים

שלושת האחים הגדולים שלי באו בערך חודש לפנינו, והם נסעו בשתי סירות: סירת מנוע וסירת משוטים. סירת המנוע גררה את המשוטים, אבל באמצע הדרך המנוע נשרף ועלה באש. האחים שלי קפצו למים בפעם הראשונה בחייהם וניסו לשחות ולעלות מעל לפני המים במשך עשר דקות, עד שסירת המשוטים אספה אותם והם הגיעו לחוף לאחר שלושים שעות.

תחילת דרכנו בארץ ישראל

כשהגענו לארץ שלחו אותנו למחנה העולים ״שער העלייה״ בעתלית. אותי שלחו לכפר נוער כהכנה למעבר אל הקיבוצים. באותו הזמן הסתובבה בארץ מגפת הפוליו, וכדי שילדי כפר הנוער לא יידבקו, לא הרשו לאף אחד להיכנס או לצאת. הייתי לבד שמונה חודשים. לימדו אותנו לקרוא ולכתוב. בבוקר ואחרי הצהריים היינו הולכים לעבוד בשדות. הזמן הזה גם לימד אותי להיות עצמאי ולהסתדר בעצמי עם האמצעים שיש לי. שם למדתי להאמין בעצמי, אם אתה רוצה אתה יכול. ברגע שההורים שכרו את דירת החדר שלנו, הם לקחו אותי מכפר הנוער לבית החדש, ובו גרנו יחד תשע נפשות, וכך הסתיים סיפור העלייה שלי לארץ.

הזוית האישית

סבא נסים – "אני חושב שכאשר סיפרתי את הסיפור שלי, העברתי את הידע של סיפור העלייה של משפחתי לארץ ישראל. למדתי שהדור הצעיר לא מכיר את התלאות והתהליכים של עלייה לארץ. לדעתי התכנית, בתור מי שסיפר והעביר את המסורת, זוהי הזדמנות נהדרת לספר את סיפור חיי, וכן למדתי שהדור הצעיר אינו יודע את סיפורי העבר של העם ושל משפחתו. נהניתי להכיר את החברה של נכדתי וכן לראות את היחס שלהם ושל מורתם לסיפורי. שמחתי להכיר את דור הנכדים שלי ונהניתי לספר להם את סיפורי"

הנכדה יעל – "אני חושבת שהרעיון של התכנית הוא רעיון נהדר. למדתי הרבה על סיפור עלייתו של סבא שלי, אפילו שכבר שמעתי אותו כמה פעמים בעבר. אני חושבת שזה מאוד חשוב שהדור שלי ילמד את הסיפורים של הדורות שבאו לפנינו, והתכנית הזו היא דרך מצוינת לעשות זאת."

מיקה – "אני לא הכרתי את נסים ונהניתי מאוד להכיר אותו ולשמוע את סיפורו המעניין. אני לא הכרתי אף אדם שעלה מסוריה לישראל וזו פעם ראשונה שנחשפתי לסיפור מסוג זה. למדתי הרבה מנסים וגם מהתכנית. אני חושבת שזו תכנית נהדרת, שמהווה הזדמנות ללמוד על דור אחר שלא תמיד יוצא לנו להכיר ולשמוע את סיפוריו, גם מעבר לסיפורים של הסבים וסבתות שלי שאני מכירה."