מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר שרעבי, אמי שושנה ז"ל ואחי הגדול החורג אשר, פתחו מגדנייה קטנה בשנת 1966 בתל אביב.

שם המגדנייה היה "הוד" ואחד הסלוגנים המפורסמים ביותר היה: "אם תטעם תבקש עוד" בנוסף, במגדנייה עבדנו חמישה אחים קטנים יותר וייצרנו עוגיות והכל בעבודת יד ללא מכונות. היינו מייצרים ומשווקים לשוק לוינסקי למספר סיטונאים, כל יום כמות עוגיות שייצרנו מיום קודם.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים בזמן המלחמה היו באות הרבה משפחות מהסביבה לחניון הגדול שבקריית המלאכה מתחת  למגדנייה. ישנו שם בזמן המלחמה כל המשפחות עד סיום המלחמה.

בהמשך השנים עברנו למפעל גדול יותר בחולון אני והאח הגדול אשר, שם המפעל השני היה דקל. שם ייצרנו עוגיות בכמויות יותר גדולות עם מיכון מתקדם: מכונות משוכללות, תנור אחד גדול והיינו משווקים לשוק הרחב וגם לסיטונאים בכל חלקי הארץ.

בזמן מלחמת יום כיפור תרמנו קרטונים של עוגיות לחיילים בקו האש גם בסיני וגם ברמת הגולן, בכמויות של יומיים שלושה ימי ייצור כוללים.

לאחר מספר שנים התרחבנו למפעל בגודל פי 5-6 מהמפעל הקודם בו עבדנו אני ואחי אבינועם, ושם היו לנו מספר מכונות לעוגיות ו-2 תנורים גדולים וכמות הייצור גדלה בהתאם.

במלחמת המפרץ ייצרנו בזמן הרגיעה ובזמן ההזעקות נכנסנו לחדר גדול כ-22 עובדים מחשש לפצצות כימיות החדר היה סגור כולו בניילון עבה וגדול שבנינו אותו בעצמנו. שמענו את הטילים שנשלחו מעירק לכיוונינו ובאזור המרכז נפלו כמה טילים שביניהם הופלו גם ע"י הפטריוטים שהיו ממוקמים באזורינו. בזמן המלחמה ייצרנו ומשווקים וגם תורמים לחיילינו בעמדות הפטריוטים בכל הארץ.

במרוצת השנים גדלנו והתרחבנו עד שעברנו למפעל גדול יותר בדרום בשם דגן, ושם העסקנו כ-40 עובדים ועובדות בעיקר מאזור הדרום. עברנו כמה מלחמות מאזור עזה ביניהם הפגזות יום יומיות לכיוון אשקלון אשדוד והמרכז. עד מלחמת צוק איתן.

כעבור מספר שנים בודדות לא הייתה כדאיות כלכלית להמשיך לייצר במפעל לא מבחינה רווחית ולא כלכלית סגרנו את המפעל עד לתאריך 1.4.2017

אני ואחי עוזי במגדניה הראשונה משנות ה-70

וכך נגמר סיפורה של המגדנייה האגדית המשפחתית משנת 1966 עד 2017 עם המון תרומה לחיילינו היקרים.

הזוית האישית

בחרתי בשירו של בועז שרעבי "לתת"