מאגר סיפורי מורשת

נני דקל מספר ללי על סבא רבא חיים רוזנגרטן.

 

סבא רבא חיים רוזנגרטן, נולד כבן בכור ב1921 בפולין להוריו יחיאל ונחה. בשנת 1934 עלו לארץ לבאר טוביה ששם הייתה משפחתה של נחה. העותומנים נתנו אישור עלייה בגלל  "הצורך" באופה. חיים היה מאוד קשור לסבו ראובן. ובמשך שהותם בבאר טוביה בחר לחיות עם סבו ראובן.

 

עם סיום לימודיו התגייס לפלמ"ח לפלי"ם. מסלול האימונים נמשך כשנתיים ואת עלות הקורס מימנו מעבודה בקיבוצים. השירות בפלי"ם לא הוגבל בזמן. חיים עבד בבוקר בנמל בדייג ובשעות האחרות עסק באימונים. באותו זמן הגיע מפעילת מורס בשם שושנה בן צור.

 

בגלל מצוקת המיטות הסכים חיים לחלוק את מיטתו עם שושנה מאחר שבלילות "עבד" ובימים ישן הסכים שבלילות שושנה תישן במיטתו ומכאן החל הרומן ביניהם שהתממש בנישואים בשנת 1945.

 

ההכנות לחתונה שנערכה ביבנאל היו בעיצומן. האורחים נהרו והגיעו הכלה התארגנה החופה עמדה… אך החתן לא סיים את עיסוקו בפלמ"ח בזמן ולכן איחר לחתונתו. (אחד החברים של חיים היציע לכלה להתחתן איתו…) אך החתן חיים הגיע סמוך למועד החופה והחופה התקיימה בשעה טובה… מזל טוב!.

 

נולדו להם שלושה ילדים הבכור יהודה המכונה דודו אפריל 1947, תרצה ספטמבר 1949 ופנינה מכונה נני מרץ 1953.

 

בשנת 1943 החל המאבק בבריטים במסגרת תנועת המרי. החל המאבק לנושאי ההעפלה.(שמביאים עולים לארץ באופן לא חוקי). בתאריך 31 ביוני 1943 חיים השתתף בפעולת הפלמ"ח בפיצוץ עשרה גשרים שקישרו את ארץ ישראל למדינות השכנות. בתגובה החליטו הבריטים ששלטו בארץ לחפש ולעצור את לוחמי הפלמ"ח האצ"ל וההגנה ולאתר את הנשק המוחבא בכול מיני מקומות. אחד מהמודיעים הבריטים הודיע לחברי ההגנה על התכנית לאיתור הנשק והאנשים. זה הועבר לכל האנשים הבריטים ידעו מזה ובכל זאת החליטו להמשיך בתכנית.

 

חיים לא לקח סיכון נסע ליבנאל פגש את אשתו לקח צידה ועלה להתחבא בהרי יבנאל במשך שלושה ימים היה על ההר ובשבת זו באו ליבנאל הבריטים חיפשו את חיים אך לאף אחד לא היה מושג היכן הוא. ביום הרביעי הוא חזר ליבנאל. חיים פעל בפלוגת הראל הגדוד החמישי "שער הגיא".

 

בתאריך 17 במאי- 1948 הירדנים שלטו על מעבר לטרון והדרך לירושלים וירושלים הייתה נצורה. תושבי כפרים ערביים שלטו על הכבישים לאורך הדרכים המובילות אליה,ושיירות מזון, תחמושת וכוח גיבוי נפגעות ולא מגיעות ליעדן- לירושלים. חטיבת הראל, בפיקודו של רבין, אחראית על אבטחת הדרכים סביב ואל ירושלים ועל אזור הרי יהודה. בחודשים מאי יוני 1948 'דרך בורמה' נפרצה בשטח הגבעות שהיה בתחום ישראל באזור שבדרום ללטרון. בתחילה בכביש חולדה-לטרון (ליד דיר מוחסין, היום בקוע), המשכה ליד הכפרים בית ג'יז (הראל) ובית סוסין (תעוז) ומוצאה בכביש המוליך מהרטוב לשער-הגיא. דרכה הועברו מזון ציוד צבאי לירושלים הנצורה וכך נמנע הרעב והחרפה. עם הקמת צה"ל איחדו את הגופים ההגנה האצ"ל לח"י והפלמ"ח.

 

חיים המשיך ושירת בצה"ל בחייל הספר. חיל זה הוקם ב-1949 ופעל עד 1951 כיחידה עצמאית בצה"ל, אז הפך לחלק מן המשטרה. ב-1953 שונה שמו למשמר הגבול. בתקופה זו השתתף חיים בקרב על קיבוץ גשר שנתקף על ידי הירדנים והעירקים שעזרו. יד חייל הספר הייתה על העליונה והצליחו להדוף אותם. חיים הגיע לדרגת סרן בצה"ל. באחד הימים כשחייליו היו רעבים הוא אישר "לקחת" כבשה כדי להאכיל את חייליו. מפקדו משה דיין שמע על כך ושפט את חיים על גניבה. חיים החליט להשתחרר מהצבא וחזר ליבנאל.

 

ביבנאל חיכו לו אישה עם שלושה ילדים. חיים נכנס לשותפות עם גיסו חנוך בן-צור בגידול בקר לבשר. חיים וחנוך היו רועים את הבקר בהרי יבנאל ובטבחה (כרי דשא בצפון הכנרת). כעבור כמה שנים הם פירקו את השותפות חיים קנה בקר לחלב והקים מכון חליבה ראשון מסוגו (באותה תקופה) שהפרות עלו במדרגות ונעמדו על מנת שיחלבו אותם כך שהחולב יעמוד ויחלוב.

 

במקביל החל את פעילותו הציבורית ביבנאל. עלי באר (תאגיד מים מקומי) שבו היה בהנהלה. בתקופה זו בנו הבכור השתחרר מהצבא והחל לעבוד אתו במשק. כמובן הייתה חלוקה ביניהם דודו עבד יותר בפלחה (בשדות) וגידל פרחים מנגו ובחורף: פלפלים ליצוא. ובחממות תבלינים כמו עירית טרגון וטימין. וחיים המשיך בפרות החליבה ובמקביל באותה תקופה חיים כהן כראש תוצרת ואשראי (האגודה השיתופית לשיווק התוצרת החקלאית של חברי האגודה).

חיים נפטר בשנת 1979 בהיותו בן 58 מהתקף לב.

 

פלי"ם: "פלי"ם", פלוגה י' של "הפלמ"ח", הייתה הזרוע הצבאית הימית של הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה" בארץ ישראל בשנים 1941 – 1948.

פעילותה של הפלוגה התמקדה בהעפלה ובביצוע פעולות חבלה ימית כנגד הצי הבריטי, אך אנשיה השתתפו גם בלחימה היבשתית. בתחילת 1948 השתתפו כ-200 מימאי הפלי"ם במבצע 'נחשון' להסרת המצור מעל ירושלים, כ-70 מהם נקברו בבית הקברות בקריית ענבים. במהלך מלחמת העצמאות המשיכו ימאי הפלי"ם להוביל את אוניות המעפילים והעולים וכן את אוניות הרכש. בשיאה כללה הפלוגה הימית כ-370 איש, מהם כ-250 בוגרי עשרה קורסים למפקדי סירות וכ-100 בוגרי חמישה קורסי חובלים. החל ב-1946 הצטרפו אליהם מעל 200 צעירים יהודים מצפון אמריקה – מח"ל עליה ב' – שהפעילו 10 אניות מעפילים שנרכשו בארצות הברית."

 

תשע"ה