מאגר סיפורי מורשת

שמי תלמה כהן, אימא לארבעה וסבתא ל-13 נכדים. אני גמלאית משרד החינוך. משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי זו הפעם השלישית.

נולדתי בישראל אך את המסורת ספגתי מבית הורי שעלו מעיראק בשנים 1950-1949. נושא העבודה הינו מסורת ותרבות, קרי, המנהגים המקובלים בחגים ובאירועים שאת חלקם אני מיישמת ומעבירה לילדיי וחלקם פחות עוברים הלאה, בשל החברה המודרנית אשר  פחות מחוברת למנהגי העדה.

במהלך ילדותי חוויתי את המסורת והמנהגים של העדה העיראקית ואנסה להעביר זאת בכתיבת העבודה שלנו. ההזדהות שלנו עם העדה סובבת בעיקר סביב חגים ושמחות, קרי עושים מסיבות בכל הזדמנות וכמובן מכינים מאכלים מהעדה, כגון: כל סוגי הקובות- מכל המינים ומכל הצבעים, העוגות והעוגיות העיראקיות-מעדן לחיך.

אספר על המנהגים בחגי ישראל, מאכלי העדה, מנהגים המקובלים באירועים (הולדת בן-בת, בר-מצווה וחתונה).

מנהגים וקמעות-הולדת בן/בת

המנהגים להולדת בן שונים מהולדת הבת אצל העדה העיראקית, ישנה העדפה של בנים על בנות. דעתם היא שהולדת בן גורמת לשמחה רבה יותר מהולדת הבת. הברכה להולדת הבן: "סימן טוב" ואילו להולדת הבת: "מזל טוב". אני כאימא לבת ראשונה מאחלת לכל בית בישראל בת כזו.

הייתי בהריון ראשון לפני 43 שנה, של אימא של עידו, דברת. ראיתי את אמי רות אבלין ז"ל מוציאה מהארון חרוזים כחולים, חרוזים מיוחדים ואליהם מוצמד תליון זהב חמסה מעוטר באבני טורקיז המחובר לסיכה. (עד עכשיו זה נמצא אצלי ותמיד אני מעבירה לכל יולדת במשפחה, עד שהילד גדל מחזירים לי אותו כמובן, כדי שאעביר את זה הלאה). כששאלתי את אמי "מה זה"? ענתה במילה אחת "עפסה".

עפסה הוא תליון המשמש לשמירה והגנה על התינוק. עונדים אותו על הבגד העליון של התינוק או שמים אותו במיטתו. אני ענדתי לכם על הבגד את העפסה ועל ראש המיטה תליתי ברכה ממוסגרת מעץ ובתוכה קלף אשר רשום בה "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור ". ברכה ממוסגרת זו עברה בירושה והובאה מעיראק. כמובן שהייתה שמחה, מסיבה, שירים, הרבה צהלולים, זריקת סוכריות ושקיות פופקורן שנקראות "שאשא". בנוסף, על קיר החדר אמי סימנה שבע פסים לברכה והצלחה באמצעות טלק.

כשילדתי בן, הוא דודו של עידו- מאור, כמובן ששוב קיבלתי את העפסה .לפי המנהג בעדה העיראקית ביום השישי לאחר הלידה נערך גם הטקס הנקרא "עקד אל-יאס" – ליל קשירת ההדס. היום זה נקרא "ערב הזוהר". מקשטים את הכיסא בענפי הדס המסמלים הצלחה, ברכה ומזל בחיים.

בכל משפחה שנולד אצלה בן משאילים מבית הכנסת את כיסא אליהו הנביא. הטקס נערך בבית היולדת לילה לפני ברית המילה. ערב זה נחגג בשירה, ריקודים, צהלולים ובכיבוד מתוק של חלקון (רחת לוקום), כעכים מתוקים, זורקים סוכריות לעבר היולדת והסובבים אותה.

לברית המילה מובל הנימול על ידי אם אבי התינוק. את הטקס הזה עשינו לכם לך ולאחיך וכמובן לילדים של מאור, למעט קישוטי הכיסא בענפי הזית, את אותם ענפים שמנו על השולחן וחילקנו לכל האורחים.

פסח

בתקופתו של סבא רבא של עידו לא היה אפיקומן, לכן המסורת אצלם הייתה: במהלך הסדר לפני ארבע הקושיות, כל הילדים הקטנים יוצאים מדלת הכניסה של הבית כשעל שכם כל אחד מהם מצה עטופה במטפחת משי צבעונית. נשמעת דפיקה בדלת הבית, וכשנכנסים כל הילדים נשאלו על ידי סבא אשר ישב בראש השולחן כך:

סבא רבא: "מאיפה באתם?"

כולם עונים: "ממצרים".

סבא רבא: "ולאן אתם הולכים?"

כולם עונים: "לירושלים"

כולם מוחאים כפיים ונשמעים צהלולים ומתחילים לשיר את השיר "מה נשתנה" בלחן עיראקי.

פורים

לפי המסורת העיראקית מחלקים דמי פורים ולא דמי חנוכה. אימא שלי הייתה מכינה לילה לפני החג משלוחי מנות שהיו עמוסים בכל טוב ולמחרת בבוקר הייתה שולחת אותנו כל אחד בתורו לשכנים, לחברים ולקרובי משפחה. כל שכן וקרוב משפחה היו נותנים לנו עשרים וחמש אג' (אשר שוויו היה רב בתקופה זו). כשסיימנו את החלוקה כל אחד היה סופר כמה כסף אספנו.

בכסף שאספנו מדמי הפורים היינו משחקים משחק שנקרא "דוסא"-משחק מלחמה. היו כאלה שהיו שומרים את הכסף למשהו אחר. אני בכל אופן שיחקתי כי ידעתי שאנצח וארוויח כסף נוסף, אותו הייתי נותנת לאחי הקטן שתמיד הפסיד. בבית הכנסת בזמן קריאת המגילה כאשר מגיעים לשמו של המן היינו מרעישים בקולי קולות בשריקות וגם עם רעשנים. בחג זה אמא הייתה מגישה לנו:

סמבוסק בגיבן: כיסונים מבצק שמרים ממולאים בגבינה, קעקת: כעכים, סמבוסק בשקר: כיסונים מבצק שמרים ממולאים בסוכר ושקדים, חג'יבדא: עוגיות עגולות מיובשות וקשות, בעבע בתמר: עוגיות ממולאות בתמרים, זנגולה: עוגיות מטוגנות ומלאות בסירופ עשיר, בקלווה: חיתוכיות של בצק עלים בניהן סוכר שקדים, אגוזים כתושים עם הל מלאות בסירופ מתוק, מלפוף: דומה לבקלווה רק עשוי מגליל בצקי, חלקון: רחת לוקום בצבע לבן ואדום, לוזינה: חיתוכי חבושים מבושלים ועליהן מפזרים קוקוס.

חנוכה

בחנוכה אמי הייתה מוציאה חנוכייה גדולה ומניחה אותה על אדן החלון, כדי שכל מי שעובר יידע שזה בית יהודי. היינו מדליקים עם כוסיות מלאות בשמן זית יחד עם פתילות מוכנות להדלקה. כל ילד קיבל סביבון. היינו יוצאים לשכונה ומראים אחד לשני את הסביבונים ועושים תחרות איזה סביבון נופל אחרון. סבתא רבתא שלך הייתה עורכת שולחן עם הרבה מאכלים מטוגנים (בגלל כד השמן, אנחנו נהנינו) ומתוקים (שכילדים היינו חוגגים עליהם) כגון: סופגניות, לביבות, סמבוסק עם חומוס, כיסונים עם שקדים ואגוזים ובקלאווה.

שבועות

בשבועות היינו חוגגים את חג המים. בתקופתי לא היו לנו רובי מים כמו שיש לכם – אלא דליים ,שקיות וצינור מים. אבא שלי היה בבית הכנסת כל הלילה ואנחנו עשינו מסיבת פיג'מות ומחכים לבוקר לאכול את הכאהי והקמר.

כאהי: מאפה דמוי מלאווח מטוגן והיינו ממלאים אותם בדבש, אבקת סוכר וגבינה.

קיימר: מעיין גבינת שמנת דומה לגבינת מסקרפונה שאותה מורחים על הכאהי.

מאכלי העדה

המטבח העיראקי נפוץ וידוע במאכלי הקובות למיניהן:

קובה סלק (אדומה), קובה חלווה, קובה דלעת, קובה במיה, קובה בורגול מטוגנת או מבושלת, קובה אורז, קובה פטטה-מעטפת פירה, סלונה –דג ים חמוץ מתוק, תבית: החמין לשבת עוף ממולא ואורז, קיצ'רי: אורז עם עדשים (תמיד ביום חמישי), פלאו ובג'יג'- עוף מבושל באורז אדום עם עגבניות, סביח: פיתה עם חצילים מטוגנים, ביצה קשה סלט ופטרוזיליה ועמבה, חצילים מטוגנים, ערוק- לביבות ירק, שיפטה: קציצות בשר ברוטב עגבניות, מרק שורבה: מרק אורז, אינגריי: תבשיל בשר עם חצילים, פאצ'ה: מעיים ממולאים.

חמוצי העדה

עמבה: דומה לחרדל אך לא בטעם, מחללה: לפת אדומה, טרשי: שום פרסי עם כרובית גזר וכרוב.

הזוית האישית

עידו: סבתא ואני עבדנו יחד ועברנו חוויה כיפית, יחד היה לנו זמן איכות. יש דברים שלא ידעתי על המסורת והתרבות של העדה העיראקית. סבתא התעכבה על הפרטים שכיום אנו בחברה המודרנית לא חוגגים כך. בשבילי זה היה חדש.

סבתא תלמה: אני זוכרת את כל המנהגים האלה כי הילדות שלנו הייתה מאושרת וכל אירוע וחג זה היה חגיגה, שלא לדבר על המאכלים. אני מקווה שתוכלו לשמר מסורת זו.