מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה שינמן, נולדתי בארץ ישראל בשנת 1951 בתל אביב, בת שלישית להורי שעלו לישראל בשנת 1933, לפני מלחמת העולם השנייה, מיוון, סלוניקי.

בשנת 1953-1954 בהיותי בת 3-4 המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד. מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה מאוד שעברה מלחמה קשה עם שכנותיה והחליטה לפתוח את שערי הגבולות לעלייה של פליטים מהשואה ויהודים מרחבי העולם. העולים ברובם הגיעו ללא רכוש והיה צורך לתמוך בהם ולדאוג להם למזון, ביגוד, פרנסה ומגורים.

הוחלט לקבוע מכסות של מזון לכל אזרח, כולל ילדים ותינוקות. אפשר היה לקנות מזון או חומרי יסוד רק עם פנקסי תלושים שחולקו לתושבים. היו מקרים בהם אנשים עמדו שעות בתור כדי לקבל כיכר לחם או בקבוק שמן. המכסות היו צנועות מאוד והאזרחים חויבו לקבלן רק לאחר שנרשמו אישית בחנויות מזון, מכולות וצרכניות באזור מגוריהם.

תקופה זו הייתה תקופת הצנע ונחשבת לתקופה חשובה בגיבוש החברה בארץ. מתוך הכאב, הקשיים והמחסור שהיה קיים במדינה הצעירה צמחה חברה מלוכדת ומאמינה הנלחמת על קיומה ושואפת לאחדות ושיתוף. מדינת ישראל קלטה עולים רבים ממדינות שונות, מדינה צעירה שמנסה להתמודד עם קשיי קיום ולקלוט עולים רבים, חלקם עלו אחרי זוועות השואה והגיעו לארץ ישראל ללא רכוש ועם צלקות נפשיות קשות שבאו להתחיל במדינה חיים חדשים. עולים רבים מקצוות שונות בעולם, ללא שפה משותפת ולכל אחד היסטוריה אישית שונה.

אני נולדתי בשנת 1951 בשיאה של תקופת הצנע. צעצועים ומשחקים לילדים לא היו קיימים בארץ, מי שהתמזל מזלו והייתה לו משפחה בחו"ל (אמריקה) קיבל חבילות מפעם לפעם ובהן היה כל טוב, הן מבחינת מזון והן מבחינת משחקים וצעצועים לילדים.

הבובות והבגדים שלי היו עשויים מסמרטוטים אותן תפרה לי אמי ואת מיטת הבובות הכין לי אבי משיירי עצים ונסורת.

חוויה הזכורה לי עד היום היא שביום ההולדת שלי הגיעה אלי קופסה מהודרת עם סרט צבעוני שהיה כרוך סביבה, ובתוכה הפתעת חיי, בובה יפה, לבושה בגדים נהדרים, עוצמת ופוקחת עיניים ושיער ארוך וגולש. לא הייתה מאושרת ממני באותו יום וכמה ימים אחרי כן. בלילות הלכתי לישון איתה ביחד במיטה ומיד כשהתעוררתי הבטתי בה ליטפתי אותה ושיחקתי איתה. זו הייתה המתנה המיוחדת והמרגשת ביותר שקיבלתי, באותה תקופה לא היו משחקים וצעצועים ולכן כל כך התרגשתי ממתנה אישית עבורי. העוצמות וההתרגשות האישית היו חזקות מאוד.

יום אחד בזמן שחזרתי מגן הילדים, רצתי מיד לשחק עם הבובה ואז נגלה לעיני מחזה מזעזע. הבובה שכבה במיטתה ללא עיניים. העיניים הכחולות הוצאו ממקומן. לא היה גבול לצערי, בכיתי ימים שלמים ולא ניתן לנחם אותי. מאוחר יותר התברר שאחי שהיה מבוגר ממני בשנתיים הסתקרן והתעניין מאוד במנגנון של פקיקה ועצימת העיניים של הבובה, ולכן פירק אותו וכמובן לא ידע להחזיר למקום. כחלק מפיצוי אישי של תקופת ילדות ללא הרבה מבחינה חומרית אני אוספת בובות פורצלן, מזכיר לי את מה שהיה בעבר וכמה אנחנו מאושרים ומסופקים ממה שיש לנו היום. וההבנה שכמה שהיה פעם מעט האושר היה פנימי. (הבובות מזכירות לי את ילדותי).

בובה נוספת השייכת לאוסף האישי שלי (זיכרון לילדות).

הזוית האישית

הנכד אדם: מה שלמדתי מהסיפור זה שהחיים שלנו כיום הרבה יותר טובים וקלים מפעם. תקופת הצנע הייתה תקופה קשה מאוד במדינת ישראל והתושבים סבלו ממחסור וצפיפות. למרות הקשיים עליהם למדתי מהסיפור של סבתי, הבנתי ממנה כי הם היו מאושרים בארץ ישראל, וכולם אהבו את הארץ ונשארו בה. החיים שלנו כיום הרבה יותר קלים והאפשרויות הרבה יותר גדולות, ואני מקווה להיות ראוי לגור בארץ אחרי כל הקשיים שסבתא וסבא וכל הדור הזה עבר כי אני מאוד אוהב את הארץ שלנו.

סבתא סימה: כילדה קטנה היה לי קשה להשלים עם ההגבלות והמחסור שהיו בבית. היה לי קשה להבין את הקשיים הכלכליים שהורי התמודדו איתם באותה תקופה. כשהתבגרתי מעט הבנתי יותר את הרגשתם של הוריי ואת חוסר האונים שלהם למלא אחר רצונותינו ובקשותינו. עם השנים כפיצוי על החסך בילדות, התחלתי לאסוף בובות מפורצלן מכל מיני שווקים בעולם, ובובות אלה נמצאות איתי עד היום.