מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי כהן, נולדתי בשנת 1953 בצריף במעברה בגבעת אולגה שהיא שכונה של העיר חדרה השוכנת על שפת הים התיכון. מעברה היא יישוב של אוהלים וצריפים אשר בנתה המדינה בתחילת הקמת המדינה על מנת לשכן את כל העולים שהגיעו לארץ, במקום לא היו כבישים או מדרכות אלא רק שבילי חול/כורכר שבחורף הפכו לשלוליות גדולות.

בגיל 6 עברתי לבית ספר "יבנה" דתי שם התחלתי את לימודי בית ספר היסודי שנמשך שמונה שנים (לא היו אז חטיבות). במשך השנים למדנו בכיתות נפרדות בין בנים ובנות ולמדנו הרבה שעות של לימודי קודש (תנ"ך, תושב"ע, גמרא ועוד), היינו מתפללים כל יום שלוש פעמים ביום כאשר היינו מתייצבים בבוקר בשעה 07:00 בבית הספר לתפילת שחרית (תפילת הבוקר).

במהלך השנים הללו שמרנו על חוקי הדת: התפללנו כאמור שלוש פעמים ביום כל יום, שמרנו בשבת שלא להדליק את האור או ללכת לים או לשחק כדור רגל (כי אסור להזיע) ומתמקדים בקריאת ספרי קודש (תהילים) בשיעורי דת. כאשר ההורים שלי היו הולכים או נוסעים בשבתות לבקר קרובי משפחה, אני שמרתי שבת והייתי הולך לבית הכנסת ללמוד תורה.

באותה תקופה עדיין לא היו טלוויזיות, טלפונים, פלאפונים, מחשבים או כל טכנולוגיה אחרת, לכן היינו מקבלים בבית הספר ללמוד בעל פה את לוח הכפל, קטעים נרחבים מהתנ"ך (למשל: שירת הים, קינת דוד ועוד), כאשר היינו מקבלים תרגילי חשבון היינו צריכים לחשב ידני על דפי טיוטה בלבד. כמו כן, היו מקפידים שנכתוב בצורה יפה וברורה, לא אפשרו לנו לכתוב בעט עד לכיתה ה' על מנת שנוכל למחוק שגיאות כתיב. בנוסף, כל תלמיד שלא התנהג יפה או הפריע או השתולל, המורה היה רשאי להענישו בלעמוד בפינה או בהוצאה מהכיתה או בהכאה עם סרגל על היד או בסטירה – כל העונשים הללו היו מקובלים אז.

כשהייתי בכיתה ח' (גיל 13-14) פרצה בארץ מלחמת ששת הימים, מלחמה שבה תקפו מדינות ערב שמסביבנו את המדינה. היות ולא היו מקלטים בשכונה, נאלצנו לחפור שוחות בגינה או בכל מקום מסביב לבית ומילאנו שקי חול על מנת להגן על עצמנו. בכל פעם שהייתה צפירה (אזעקה) רצנו לגינה ושכבנו בשוחות עד שנשמעה צפירת הרגעה.

הזוית האישית

סבא אלי: מאוד נהניתי לחזור לעבר שלי בעזרת הנכדה המקסימה שלי, כמו שנהניתי גם עם שאר נכדיי הבוגרים. מאוד שמחתי "לגלות" לה תקופה אחרת שהייתה כאן בארץ שאינה מוכרת תמיד לדור הנוכחי, שמחתי לשתף אותה בחוויות האישיות ובמובן הזה "חזרתי" לילדות בזכותה. מאוד שמחתי שהיא גילתה התעניינות בחוויות שהיו לי בתקופה ההיא. אני מקווה שעזרתי במשהו בשימור העבר בהעברת החוויות לדורות הבאים.

עדי: אני מאוד נהניתי לעשות עם סבא את התכנית הזו, גיליתי עליו המון דברים שלא ידעתי עליו וגם היה לי כיף לשמוע על דברים שהיו פעם. נהניתי לפגוש אותו כמעט כל שבוע לדבר איתו, לספר לו על מה דיברנו בשיעור הפעם ולפעמים לעשות איתו את המשימה שניתנה לנו ביחד. ,