מאגר סיפורי מורשת

אני נמצא אצל סבתי בביתה. בעודי משחק, סבתא קוראת לי ואומרת לי, יונתן בוא אני אספר לך סיפור שקרה במשפחתנו לפני הרבה שנים וכך היה: בשנת 1949 הייתה עלייה גדולה, שבא הגיעו הרבה יהודים מתימן. הם הלכו ברגל מעיר לעיר בתימן, עד שהם הגיעו למקום שבו אספו אותם במטוס, לארץ ישראל. באותה עליה היו קרובי משפחה, משפחה עם שני ילדים שם האב: שמעון שם האם: צביה, לבן הבכור קראו שלום ולבת קראו גאולה.

שלום היה בן שמונה וגאולה הייתה בת ארבע. כשהם הגיעו ארצה נשלחו להתגורר במחנה עתלית. מחנה עתלית היה מקום ארעי שבו התגוררה המשפחה. בעתלית היו אוהלים, באוהלים היו מיטות ברזל ובחורף היה מאוד קר, היה מעט מאוד אוכל. באותה תקופה כדי לרכוש אוכל היו מקבלים הקצבה של תלושים ורק איתם אפשר היה לרכוש את מצרכי המזון הבסיסיים.

יום אחד הגיעו לאוהל של צביה ושמעון פקידים ושאלו: כמה ילדים יש בבית? האם צביה שהייתה בבית אמרה שכרגע רק הבת נמצאת, והבן עם האבא בחוץ. הם לקחו את הילדה ואמרו לאמא: אנחנו לוקחים אותה לבדיקה, ומאז נעלמו עקבותיה. כאשר המשפחה הלכה לחפש אותה ולשאול לשלומה, נענו בסירוב, ולאחר זמן מה אמרו להם שהיא נפטרה. הכאב היה גדול, המשפחה סירבה להאמין במותה. היות והילדה גאולה הייתה בריאה לחלוטין.

לאחר שנה אמא של גאולה שהייתה בהריון נפלה מהמדרגות ומצבה הדרדר, היא הספיקה ללדת את בנה כאשר אחותה הגדולה ממנה נעמי, לא משה ממיטתה עד אשר נפטרה. בעודה בחיים ביקשה צביה מנעמי אחותה שתשמור על ילדיה, נעמי אכן שמרה על הילדים, וניסתה לחפש את גאולה. היא לא מצאה תשובות. היא נישאה לשמעון על מנת שתוכל לגדל את הילדים של צביה אחותה. שנה לאחר מכן נולדתי אני שמי נקרא על שם הילדה גאולה שנעלמה. והיפה והמיוחד בסיפור זה שאריה ושלום הם גם אחיי מצד אבי וגם בני דודה שלי מכיוון שאמם הייתה דודה שלי.

הזוית האישית

בזכות התכנית גיליתי שנכדי יונתן צמא לסיפורים משפחתיים.