מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תניה ינאי החיים בצל המלחמות

אלון נכדי האהוב ואני
חברים ואני - מלחמת יום כיפור
חיי במהלך 4 מלחמות ישראל - מלחמת סיני, ששת הימים, ההתשה ויום כיפור

רקע משפחתי

שמי תניה ינאי לבית סונדרס. משתפת את סיפורי עם אלון לוי הנכד שלי. אלון הוא בנה הבכור של גליה, בתי, ואסף בעלה. אלון הוא הנכד השלישי שלי. יחד עם יובל בעלי, זכיתי ל- 4 ילדים ועד כה 8 נכדים. זכות גדולה קיבלתי מאלון שהזמין אותי לפרוייקט נפלא זה ויחד חווינו מסע משותף.

תמונה 1

נולדתי בשנת 1953, ואותה השנה עלו הוריי לארץ מאנגליה. אמי סלביה, לבית מאי, היא בת להורים שמוצאם מלטביה. אביה (של אמי), יוסף, הגיע לאנגליה לפני מלחמת העולם הראשונה. סבתי, בטי, חוותה את המהפכה ברוסיה ואת זוועות מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, בשנות ה- 20 של המאה הקודמת הגיעה לאנגליה ונישאה ליוסף. הם חיו בעיר קטנה  באנגליה הצמודה לברייטון שעל שפת הים ושם גדלה אמי.

אבי דניס (דניאל), לבית אברהמס, בן להוריו יצחק ובשה שמוצאם מליטא. האב יצחק הגיע לאנגליה לפני מלחמת העולם הראשונה.

האם בשה הגיעה לאנגליה כילדה. אביה, שהתאלמן, שלח אותה להתגורר אצל בני משפחה בלונדון, שם היא שימשה בתפקיד עוזרת הבית. היא נישאה ליצחק שהיה בן דודה. ויחד ילדו 6 ילדים.

אבי דניס, היה הבן הצעיר במשפחה. הוא גדל במזרח לונדון, ברובע היהודי בשם וויטצ'אפל. אבי חווה  את הפצצות הגרמנים על לונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. הם מתארים את הבליץ בלונדון, את הריצות לרכבת התחתית, את הצורך לסייע לאמו המבוגרת להגיע בזמן למקלט ואת הטראומות במצבים בהם נכנסו למקלט ממש בדקה האחרונה, ואת אלה שרצו אחריהם ולא הספיקו ונהרגו בהפצצות. התחושה באנגליה הייתה תחושה שכל העם היה מגויס לטובת הניצחון על הגרמנים שהגיע  בשנת 1945.

בזמן מלחמת העולם השנייה שני אחיו של אבי התגייסו לצבא הבריטי. הם העדיפו לשנות את שמם לשם שלא קל לזהות אותו כשם יהודי ובמקום אברהמס, שינו את שם המשפחה לסונדרס (לקוח משם נעוריה של אמם שהייתה בנעוריה באשה סנדר).

לאחר המלחמה שני הורי היו חברים בתנועת הנוער הציונית של "הבונים". הם נפגשו במסגרת זו בפעילויות משותפות של צעירים יהודים, נישאו בשנת 1951, ונשארו באנגליה לתקופת הכשרה כדי להכין את עצמם לחיים חקלאיים בארץ בקיבוץ. הם נשלחו לצפון אנגליה ולסקוטלנד לעבוד בחוות חקלאיות ולחיות חיי קומונה כדי להתכונן לחיים בארץ.

בשנת 1953 הם בחרו להשאיר מאחור חיים נוחים ואת כל המשפחה, לעלות לארץ ישראל ולהגשים את הציונות. הם הגיעו לקיבוץ בו נולדתי, מעיין צבי, שנמצא ליד זיכרון יעקב.

בקיבוץ, אמי עבדה במטבח ואבי עבד בעבודות שונות: בבריכות הדגים, בחקלאות, במכונאות ועוד .התינוקות לא ישנו בבית ההורים אלא בבית תינוקות ואחרי שנתיים הוריי החליטו שקשה להם להמשיך לגדל ילדים בצורה כזו ועברו להתגורר בחיפה.

כשעברנו לחיפה אבי החליט להשלים את השכלתו. משך מספר שנים עבד בלילות ולמד במהלך היום את מקצועו הנדסת תעשייה וניהול.

המדינה אז הייתה צעירה (בת 8). התגוררנו בשכונה בשם רמת שאול. זכור לי שהבית היה מוקף בשדות מלאי פרחי בר – נרקיסים, רקפות, צבעונים וכלניות. מדובר בתקופת הצנע, שבה היה מחסור במוצרים בארץ. כל משפחה קיבלה הקצבה של תלושים כדי לקבל במכולת ביצים, בשר ועוד מצרכים שלא היו בשפע.

ילדותי

כשהייתי בכיתה ב' עברנו להתגורר בנתניה, שם למדתי בבית ספר יסודי איתמר (על שם איתמר בן אבי, וכמה מרגש שגם אלון, הנכד שלי, לומד בבית ספר בשם בית אב"י. בשמות בתי הספר מופיע שמו של אליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית), ושם הצטרפתי לצופים לשבט בזק. החיים בנתניה היו  חיים של ילדות שמחה. שחקנו ברחוב ובחוץ – מחבואים, תופסת, חמור ארוך, קפיצת חמור, גולם במעגל, ג'ולים, עמודו, מחניים, גומי, קלאס ועוד. נסענו לכול מקום באופניים והיינו עצמאים ושמחים.

לאורך כל שנות הילדות וגיל ההתבגרות חוויתי חוויות שהשאירו בי זיכרונות נפלאים. העיר נתניה הייתה עיר של קהילה קטנה. כל בני הנוער הכירו זה את זה ובילינו הרבה מאד בחוף הים. רוב הצעירים, גם אני, למדו בבית ספר תיכון טשרניחובסקי והיו חברים בתנועת הנוער הצופים. בצופים קיבלנו חינוך וערכים, יצאנו לטיולים ומחנות בכל הארץ, התנדבנו במכבי אש, וחלק מאתנו היו גם בצופי ים.

כל חיי החברה שלנו התרכזו סביב הצופים. בכל ערב שישי נהגנו להתכנס יחד לערבי שירה וריקודי עם, ובאחד מערבים אלו הפכתי לבת הזוג של יובל, הסבא של אלון.

החברות בצופים היא בעצם חלק מחיי גם כיום ואנו חברי הילדות מהצופים ומנתניה נשארנו כחבורה מלוכדת שנפגשת לעיתים קרובות ומהווה משפחה גדולה שמלווה בטוב וברע.

תמונה 2

כשהייתי ילדה, הפלגנו, הורי ואני, לחו"ל. בהפלגה זו היה גם ראש הממשלה דוד בן גוריון ופולה אשתו. אזכור כל חיי את הפגישה האישית איתם, כשהתעניינו בילדים שעל האנייה ואת ההתרגשות העצומה של אבא שלי שזכה לראות את בן גוריון מקרוב, וגם לדבר עם פולה רעייתו. היה זה רגע בלתי רגיל של זכות לדבר עם מי שעמד בראש המדינה וזה שהכריז על הקמתה.

יובל, הסבא של אלון הוא בן לניצולי שואה שעברו את השואה ברומניה. הם עלו לאנייה בדרכם לארץ בדצמבר 1947. האנייה נתפסה על ידי הבריטים והם  נשלחו למחנה מעצר בקפריסין ושהו שם עד לתחילת שנת 1949. הוריו של יובל בעלי הסכימו לדבר על הדברים הנוראים שעברו במלחמה רק כ- 60 שנה אחרי המלחמה.

החיים בצל המלחמות

בהיותי בת פחות מ- 4 שנים התחלתי לחוות את מלחמות ישראל.

אחד הזיכרונות החזקים ביותר מהילדות שלי הוא הלילה שבו ספינה מצרית  הפגיזה  את חיפה. מדובר היה במלחמת סיני בשנת 1956 אנחנו ישבנו במקלט יחד עם כל השכנים. כל המשפחות היו משפחות של עולים חדשים צעירים והקשרים היו קשרים של חברות ועזרה הדדית כמו במשפחה. אני זוכרת את המקלט הארוך שהיה בנוי מתחת לבניין השיכון שבו גרנו ושהיה מצויד במיטות לכל הילדים. אבי שירת בצבא וגויס למילואים.

כשהייתי בכיתה ח', בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. גם מלחמה זאת השאירה אצלי מספר זיכרונות משמעותיים. אבא שלי גויס למילואים ,שירת בחיל התותחנים בצפון והשתתף בכיבוש רמת הגולן. בתקופה זו לא היו טלפונים, ולמשך כל התקופה בה הוא נעדר הגיעו שני מכתבים בלבד.

בבית הכנו שקים מלאים בחול כדי להניח על בלוני הגז לשמור עליהם מפני שריפה. הדבקנו ניירות שחורים על החלונות כדי לשמור על "האפלה". כמו כן, הדבקנו נייר דבק על כל הזגוגיות כדי שלא יעופו רסיסים שיפצעו אנשים, וסידרנו את המקלטים.

בבית הספר לא היו מקלטים ולכן נאלצנו לחפור שוחות כדי שאם תהיה הפצצה הילדים (התלמידים) יוכלו לשכב בשוחות האלה כמקום הגנה. תרגלנו ריצה לשוחות פעמים רבות, ובדרך כלל, התייחסנו לתרגולים בשובבות וצחוק.

המורים, שהיו אנשים מבוגרים ולחוצים, הרגישו אחריות כלפי הילדים, ולכן כעסו עלינו שהשתוללנו. רק המורה לאנגלית, הבין לליבנו, הביא מצלמה, צילם אותנו ובדרך זאת גרם לנו לשתף פעולה טוב יותר.

תמונה 3
שוחות במלחמת ששת הימים בבית הספר איתמר, נתניה

תמונה 4
אלון ואני ליד בית הספר איתמר, 51 שנה אחרי…..

כשהמלחמה פרצה הודיעו לנו שבתי הספר יסגרו ואנחנו נשארנו בבית. באחד הבקרים שמענו רעש של מטוס ומיד רצתי למרפסת לראות אותו. המטוס היה גדול וטס נמוך מאוד. אמא שלי מאוד נבהלה וביקשה שאכנס מיד הביתה. פחות מדקה לאחר מכן נשמע רעש אדיר והבנו שהמטוס הפציץ את נתניה. בדיעבד, נודע לנו שהיה זה מטוס עירקי. בהמשך ימי המלחמה נהגנו בכל ערב להקשיב לרדיו ולשמוע פרשנות של חיים הרצוג (האבא של בוז'י הרצוג) שסיפר כול יום על הישגי המלחמה כמו שחרור ירושלים וכיבוש רמת הגולן.

בערבים הצטרפנו להג"א (הגנה אזרחית) וסיירנו ברחובות לבדוק את הבתים שנשמרת ה-"האפלה". היו לנו משרוקיות וכשראינו בית שבוקע ממנו אור שרקנו ודרשנו ש'שמרו על "האפלה".

שלושה שבועות מסיום המלחמה אבי חזר הביתה. בשלושה שבועות אלו, שרר מתח גדול בבית ודאגה כי לא היה אתו כל קשר. לא שמענו ממנו דבר ומעבר להרגשת אופוריה על הניצחון במלחמה, כבר הבנו שבמלחמה כמו במלחמה יש הרוגים ופצועים ולמלחמה יש מחיר כבד. אבא חזר מאובק אפור ועייף, והביא עמו מספר רסיסים של פגזים שנפלו בסמוך אליו.

שנה לאחר מכן, שלחו אותי כנציגת בית הספר טשרניחובסקי לבקר שלוש משפחות שכולות ביישוב בית יצחק. אני זוכרת במיוחד ביקור אצל אישה שאיבדה את בעלה ונשארה אלמנה עם שלושה ילדים. הביקור היה מאוד קשה עבורה, היא פרצה בבכי, חיבקה אותי חיבוק חזק ואני הילדה ניסיתי לתת לה חום ואהבה ובכיתי יחד אתה. היום אני חושבת שזה היה אחד הרגעים הראשונים שכיוונו אותי לבחור את המקצוע בו אני עובדת כל חיי 'עבודה סוציאלית'. אני עוסקת רבות בליווי וטיפול משפחות שכולות מפיגועי טרור.

במהלך לימודי בתיכון, התחוללה בארץ מלחמת ההתשה. במלחמה זו נהרגו חיילים רבים מהפצצות של הצבא המצרי, ואנו תלמידי התיכון התכוננו לשירות בצבא ההגנה לישראל, וככל שהגיוס התקרב, הבנו שבשירות הצבאי יש סכנות.

בצבא שרתתי בחיל המודיעין בסיני. יובל, שהיה אז החבר שלי, שירת בחיל האוויר, סיים קורס טייס והפך לטייס מסוקים. הוא טס ברחבי שמי מדינת ישראל וגם מחוץ לה, ולשמחתי הגיע גם לסיני כך שזכינו לחוויות של פגישות במדבר, ואפילו קיבלתי אישור לטוס אתו משדה התעופה ברפידים בסיני למרכז הארץ.

תמונה 5

בסתיו 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. מלחמה זאת הייתה מלחמה שונה לחלוטין ממלחמת ששת הימים. ראשית ,היינו חיילים. כל החברים שלנו היו בצבא וזו הייתה מלחמה ארוכה וקשה. כל יום קיבלנו מידע על חברים שנהרגו ונפצעו. חייל האוויר, שבו שירת יובל, ספג אבדות רבות התחושה בארץ בכלל ואצלי בפרט, הייתה של מתח וחרדה לשלומם של כל חברי ושל יובל. באותה תקופה בנות לא שירתו בתפקידי לחימה, אלא רק בתפקידי עורף. גם אני לא הייתי בסיני בזמן המלחמה, מכיוון שפינו את כל החיילות מהאזורים המסוכנים.

תמונה 6
בזמן השירות הצבאי בסיני

מלחמה זו גבתה מחיר נורא של כ- 2,000 חיילים הרוגים. הצבא הצליח לנצח בקרבות קשים מאוד את האויב ולשמור על מדינת ישראל. אחרי המלחמה על אף הניצחון האווירה בישראל הייתה מאוד קשה.

כמה חודשים אחרי המלחמה, בחודש אפריל 1974, יובל ואני התחתנו, כך גם רבים מחברינו. במבט לאחור ניתן לנתח זאת ולהבין כי רצינו לחיות, למצות את החיים ולעשות הכל כדי להיות מאושרים. מלחמה זאת גיבשה אצלי את ההבנה שהחיים הם מעל לכל ושיש להתמקד בדברים החשובים באמת.

אחרי מלחמת יום כיפור בחרנו לבנות את חיינו: התחתנו בגיל צעיר, יצאנו ללימודים, יובל למד חשבונאות וכלכלה ואני למדתי עבודה סוציאלית. עבדנו  ועדיין אנו עובדים בתחומים שבהם בחרנו ובמקביל הבאנו לעולם 4 ילדים – עומר, גליה, אייל ודורון (3 בנים ובת אחת) ועד כה זכינו ל- 8 נכדים שאותם אני רושמת על פי סדר לידתם – תום, בן, אלון, רון, מאיה, עידן, תומר ועמית (7 נכדים ונכדה אחת).

כתוצאה מהמלחמה ההיא אני מתחברת לשיר שכתב שמואל הספרי:

"חורף  73"

"אנחנו הילדים של חורף שנת 73

חלמתם אותנו עם שחר בתום הקרבות

הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב

הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב

וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש

רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו הארץ הייתה פצועה ועצובה

הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה

כשנולדנו ברכו הקים בעיניים דומעות

אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא

ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב

כשבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה

עלה של זית

הבטחתם שלום בבית

הבטחתם אביב ופריחות

הבטחתם לקיים הבטחות……"

לצערי השלום עוד לא הגיע.

בהמשך החיים חוויתי עוד מספר מלחמות בהן – מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ומבצעים צבאיים שונים. במלחמות אלו הייתי נשואה ליובל וכבר אימא לילדים. כל ילדינו התגייסו לצבא: עומר, בננו הבכור, שירת בסיירת דוכיפת. גליה, אמו של אלון, שירתה בחיל האוויר כמשקי"ת מודיעין בטייסת, שם פגשה את אסף, אבא של אלון, ששירת כטייס קרב (מה שנקרא משפחת חיל האוויר). אייל, בננו השלישי, שירת כלוחם בשריון. דורון, בננו הצעיר, שירת כלוחם במערך ההגנה האווירית.

במהלך השירות הצבאי שלהם חלק מבניי היו במצבי לחימה וסכנה. קשה לתאר את ההרגשה של החרדה והחשש לגורל הנמצאים במצבי מלחמה וקרב. במהלך כל השנים, חיל האוויר בכלל וטייסת המסוקים בה יובל שירת בפרט, חוותה אסונות רבים שבהם איבדנו חברים קרובים, חיינו היו מלווים בתחושת שליחות מחד, ומאידך מתח וצער על אבדן חברים רבים חלקם קרובים ביותר שנספו וכמאמר שיר הרעות: "רק מי שאיבד את הטוב ברעיו אותנו יוכל להבין…" לכן אני מקווה ומאמינה, שיש לעשות הכל לעתיד טוב יותר, להביא את השלום ולמנוע את השכול והכאב.

לסיום רציתי לספר כי אני עובדת סוציאלית במקצועי. לאחר תום מלחמת יום הכיפורים כשסיימתי את שירותי הצבאי בו הייתי קצינה וביקרתי משפחות של נופלים, בחרתי ללכת ללמוד את מקצוע העבודה הסוציאלית. במהלך כל שנות עבודתי אני מטפלת בנושא של נפגעי טרור, אזרחים שנפגעו בפיגועי הטרור השונים, אלמנות, יתומים, הורים שכולים ונכים כתוצאה מהפיגועים. זו עבודה הדורשת מאמץ נפשי, אמפטיה, לווי לאורך השנים ורצון לחבק ולסייע במהלך ההתמודדות הבלתי נגמרת עם האובדן.

אני מניחה שחוויות הילדות שלי ומהלך החיים בצל מלחמות ישראל השפיעו בדרך מודעת ולא מודעת על הבחירה לעסוק במקצוע זה. בחרתי לנסות להכיר מקרוב את התהליכים שעמם מתמודדים הנפגעים, ובעיקר ידעתי שבתפקיד זה יש משמעות לערכים בהם אני מאמינה, ושיש לי את היכולת לעזור בעבודה שדורשת כוחות נפשיים רבים לאורך זמן.

לסיכום:

שמחתי על ההזדמנות לשתף את אלון בחוויות הילדות שלי. שמחתי לראות אותו מתעניין, סקרן ומחבר את הסיפורים לדברים שהוא מכיר וחלקם כבר שמע. שמחתי שהוא יכול לקבל מהמורשת המשפחתית שלנו (של יובל ושלי), ושזכינו להיות משפחה חמה ושמחה. כל אלו יהיו עם אלון בהמשך הדרך בה יצמח יתבגר ויבחר את דרכו, ולוואי שחייו יאפשרו לו את כל הבחירות שירצה בהן מתוך מצבים של נועם ושלום.

תמונה 7

קישור לסיפור בפורמט PDF: אלון ותניה סיפור הקשר הרב דורי – סופי 

הזוית האישית

תניה: התכנית המיוחדת אפשרה לאלון ולי מפגש זמן איכות, הזדמנות לספר את הסיפור שלנו ולשמוע את הסיפורים המרגשים של החברים הנוספים. מפגש אישי והזדמנות להיות שותפים לחוויות של הכרת ההסטוריה מזוית אישית. הרכב המשפחות הנפלא יצר פסיפס של רצף אירועים של העם היהודי שבא מהתפוצות השונות, דרך הקמת המדינה, השנים הראשונות בארץ, והילדות של דור ההורים ודור הסבים בישראל ובחול. הזדמנות לכולנו להכיר את ההיסטוריה באמצעות עדות אישית ולא מקריאה או לימוד. בנוסף הזדמנות להכיר את הרגישות וההבנה העמוקה של אלון וחבריו לנוכח החוויות שאליהן נחשפו.

מילון

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.

אליעזר בן יהודה
אליעזר בן יהודה הוא סופר עברי, עיתונאי ומחייה השפה העברית בארץ ישראל. שמו המקורי הוא אליעזר יצחק פרלמן.

עבודה סוציאלית
עבודה סוציאלית היא מקצוע טיפולי העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

ציטוטים

”"רק מי שאיבד את הטוב ברעיו אותנו יוכל להבין..."“

הקשר הרב דורי