מאגר סיפורי מורשת

 

שמי מיכאל ברנט, נולדתי בשנת 1949 להורי, פרלה ויעקב ברנט (ז"ל), בפולין, בעיר לוד'ג ברחוב בזכודנה. הורי התחתנו אחרי המלחמה, אשתו הראשונה של יעקב אבי, ושני ילדיו, נספו בשואה ואמי פרלה היא אשתו השנייה.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1950 כשהייתי בן עשרה חודשים. היינו במעברת "שער העלייה" ליד חיפה ומשם עברנו למושב נווה מבטח למעברה, שהייתה בכניסה למושב, בשדות של ביצרון. גרנו בין  ביצרון לנווה מבטח בצריפים.

אבי יעקב היה סנדלר בפולין, והביא את כלי העבודה לארץ במטרה להמשיך במקצועו. אך בשל הצורך להקים את המושב ולהתאים את אורח חייו לצורת ההתיישבות ולאופן החיים במושב הוא עסק בחקלאות וזנח את מקצוע הסנדלרות. כדי להתפרנס עבד אבי עם סוס ועגלה בהובלה ובמכירת קרח וחלב במושב ביצרון הסמוך.

גם אמי פרלה עבדה מאוד קשה בהקמת המשק. שתי אחיותיי ואחי  נולדו במושב.

עד כיתה ה' למדתי בגן ובבית הספר במושב. הכיתות היו רב גילאיות משום שהיינו מעט ילדים. מאוחר יותר הייתה לנו הסעה מהמושב, משאית עם ספסלים, למושב תלמי יחיאל (היום אחווה). חיינו בצניעות רבה. הגענו לארץ בתקופת הצנע בשנות החמישים כאשר חילקו תלושי מזון לכל משפחה לקנות מזון. מגיל צעיר עבדתי וסייעתי בפרנסת המשפחה.

לפני הצבא למדתי פעם בשבוע מכונאות "בעמל" ברחובות ובשאר ימי השבוע עבדתי במוסך וכטרקטוריסט של המושב.

כנער הייתי ידוע כספורטאי מהיר ומצטיין בריצה. זכור לי שבתקופת הנעורים עשינו הרבה מעשי קונדס עם החברה במושב, אלתרנו משחקים ממה שהיה – למשל גלגל של אופנים וחוט ברזל שרצתי איתם במקום אופניים. זכור לי גם שערב אחד אני וחבר הלכנו לביצרון לראות סרט. דרך החלון צפינו בסרט, כי לא היה כסף לכרטיס, ונרדמנו במהלכו, ורק בבוקר התעוררנו וחזרנו הביתה … מגיל צעיר, ועד היום, יש לי חיבה גדולה לאופנועים וכלי תחבורה. יש לי רשיון נהיגה על כל סוגי כלי הרכב. כל אופנוע שהגיע למושב תמיד משך את תשומת ליבי . היה צלם שהגיע למושב, מגדרה, רכוב על אופנוע ותמיד הייתי מגיע כדי לראות את האופנוע, להנות ולהצטלם. במשק שלנו יש לי אוסף גדול של טרקטורים שאני נהנה לקנות, לשפץ ולנסוע בהם, ווספה עתיקה עם סירה ואופנוע חדיש. אני אוהב שהנכדים מגיעים לבקר, יוצאים לחצר ונהנים מאוסף כלי התחבורה שלי.

על אף שלא היה לנו שפע כפי שיש לילדים היום, נהנו מאוד בחברת הילדים והנוער והיינו קבוצה מגובשת מאד. נהגנו לבלות ביחד, לקטוף פירות בשדות, לנסוע לגדרה עם סוס ועגלה.  הייתה לנו שמחת חיים לא הרגשנו מחסור. עם השנים המושב התפתח, בשנת 1951 אנשים התחילו לבנות את הבתים הראשונים של המושב וכך עברנו מהצריפים לבתים בנויים.

בשנת 1967 התגייסתי לצה"ל. שירתי במג"ב ואף נלחמתי במלחמת ששת ימים. השתחררתי בשנת 1970, המשכתי בצה"ל כאזרח עובד צה"ל כנהג תובלה, מוביל טנקים. השתתפתי גם במלחמת יום כיפורים כנהג תובלה.

את שרה אשתי הכרתי בחברת הילדים במושב. שרה עלתה עם הוריה ואחותה למושב בשנת 1959. בשנת 1970 התחתנו, הקמנו משפחה. יש לנו ארבעה ילדים, נכדים, ונינים. מאז עלייתנו ועד היום אנו גרים במושב, כיום במשק של ההורים של שרה. בשנת 1994 המושב הורחב. גדלנו מ -60 ל-120 משפחות. בתי הבכורה ענת, בנתה בית בהרחבה עם משפחתה, ובתי עמית ובעלה בנתה במשק של הורי. מימי הקמת המושב נהגנו לחגוג את יום העצמאות, וחגים נוספים, מסורת שנמשכת עד היום כבר דור רביעי ומגבשת את התושבים הוותיקים עם הצעירים. אני שמח שיש המשכיות של המשפחה המורחבת במושב.

הזוית האישית

היה לנו זמן איכות עם סבתא שספרה את הסיפור של סבא, למדתי עוד דברים שלא ידעתי עליו, כמו העלייה לארץ בגיל 10 חודשים ושחיו במעברה. אלה: מאחלת לסבא בריאות, אושר שימשיך לעשות כל מה שהוא אוהב. יובל: היה לי כייף להכיר יותר לעומק את החיים של סבא וזמן איכות עם סבתא, מאחלת לסבא שיהיה בריא וימשיך להצחיק אותנו, ימשיך בתחביבים שלו עם הטרקטורים והאופנוע.