מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תמונות מתנועה מתמדת

ספט' 2018, מוליק עם בנותיו ותשעה נכדים
מוליק בילדותו עם לאה אחותו
סיפורים, חוויות ורגעים ממקומות שונים בעולם

הקשר הרב-דורי של איתי סיבור וסבא שמואל צמל (מוליק)

שמו של סבא שלי הוא שמואל והוא נולד בעיר חיפה, ישראל, בשנת 1941. נפגשתי עם סבי וביקשתי שיספר לי על תקופת ילדותו וחבריו וסבא סיפר לי על תקופת ילדותו:

"היו לי הרבה חברים. היינו בחצר לפחות עשרים ילדים מאותו בניין שבו גדלתי. שמות חבריי היו: רוני, מורי, עקיבא… ועוד הרבה! בשעות הפנאי שלנו שיחקנו בחצר, כמעט כל הזמן. בנוסף בבתים, שיחקנו גם בשח-מט, דמקה, קלפים, פוקר וקנסטה.

במבט לאחור – הילדות הייתה כיף. מסביב היה מעניין, מלחמת השיחרור, חיילים סביב, מדינה חדשה, אני כל הזמן ברחוב ובחצר עם חברים, חיינו עם סבא וסבתא ואמא ואבא בדירה קטנה, בבית שמרו מצוות, בית כנסת בשבתות. ואז עברנו דירה, סבא וסבתא נשארו בדירה הישנה, כבר לא שומרים כל כך על מצוות הדת (מלבד אימא שהמשיכה להקפיד על הפרדת חלב ובשר וכדומה). הייתה בחצר של הדירה החדשה חבורת ילדים חדשה, המשכתי לא להיות בבית – מתרוצצים בחוץ ומשחקים. בבית ספר אהבתי כדורגל וכדורסל, והייתי טוב בריצות קצרות. ועוד דבר – קראתי המון. כמעט יום יום החלפתי ספר בספרייה".

שאלתי את סבא האם יש לך סוד שמור שאתה זוכר מילדותך? וסבא אמר שיש לו סוד קטן: "ילדה אחת באה אליי ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, אז אמרתי לה: לי זה לא חשוב… ולא סיפרתי את זה לאף אחד, כי היא לא כל-כך מצאה חן בעיניי".

סבא מוליק בילדותו עם לאה אחותו

תמונה 1

רציתי לדעת איך סבא הכיר את סבתא וסבא סיפר: "הייתה לנו חבורה, היינו נפגשים כל יום ששי בערב ליד קולנוע״ארמון״, כולם ישבו על המעקה, שעל-יד המדרכה, ורונית היתה אחת מהחבר‘ה, וככה הכרתי אותה".

בקשתי לדעת אם יש חפץ מיוחד שעובר ונשמר במשפחה וסבא אמר שיש: "כן, יש לי חפצים שעוברים במשפחה. סבא שלי היה צייר והציורים שלו נמצאים בבתי כל המשפחה וכשעוברים דירה תמיד התמונות עוברות יחד איתנו. שמו של אבי, סבא רבא שלך היה צבי צמל.  אנחנו מארגנים עכשיו אלבום של תמונות וסיפור על כל אחת מהתמונות שהוא צייר.

סבא סיפר על העבודות בהם עבד

"בבית הספר התיכון נתתי שיעורים פרטיים לתלמידים מכיתות יותר נמוכות, שהתקשו, בעיקר בחשבון והנדסה. הייתי מקבל בערך לירה לשעה. אולי חצי שקל של היום.

העבודה הראשונה החיצונית שאני זוכר הייתה עוד בימי בית הספר, בחופש הגדול. אבא של חבר כיתה, קבלן, ביקש ממני לעזור לו באתר בנייה. עבדתי שם חודש, בנשר שהוא ישוב ליד חיפה. זו הייתה תקופה שבה למדתי הרבה איך בונים, שזה טוב, וגם דברים פחות טובים (איך קבלן גונב). העבודה השנייה הייתה עוזר למודד. הייתי מחזיק סרגל מדידה או תוקע יתדות ורושם עליהם מה שהמודד היה אומר לי. אצל אותו מודד עבדתי בחופש הגדול ואחר כך גם כשהתחלתי לימודי טכניון. עבודה אחרת הייתה סבלות בנמל חיפה. להעמיס שקי סוכר או מלט על משטחים בבטן האנייה. עבודה קשה מאד שפיתחה אצלי שרירים רציניים.

אחרי סיום הלימודים כבר עבדתי כמהנדס בהמון עבודות מקצועיות: מדידות, תכנון, פיקוח, ניהול, ייזום וייעוץ לאחרים. הכי אהבתי את עבודות המדידה – בדרך כלל בחוץ, בטבע, במקומות שהיו חדשים לי.

שאלתי את סבי: "בתור מי שעבד תקופה ארוכה באיראן שלפני המהפכה, האם תוכל לתאר את התקופה שלפני המהפכה האיסלאמית ובמהלכה?"

סבא מספר על העבודה באיראן

"העבודה המיקצועית בהנדסה דומה באיראן לזו שבארץ או בתורכיה או בדרום אמריקה: אם אלה מבנים, אדריכלים ומהנדסים מתכננים ומכינים מסמכי ביצוע. קבלנים מכינים הצעות מחיר והזוכה מקים את הפרוייקט. זה קצת שונה בגשר או במגדל מים או בכביש, אבל הרעיון דומה: יש יזם (לפעמים ממשלה, לפעמים חברה, לפעמים איש שיש לו כסף), הוא אומר מה הוא מבקש לבנות – ויש "פרוייקט".

מה ששונה באיראן הוא ה'מסביב'. הבדלים עצומים בין איזורי עוני (מרבית העם) ואיזורי עושר, מינהגים שונים, שפה שונה, נימוס שונה, כסף שונה. האנשים שאני פגשתי היו נחמדים מאד. הייתי בזמן השאח שהתנגד מאד לגילויי כפייה דתית והיה מאד אכזרי כלפי מטיפי הדת. האנשים הפשוטים היו דתיים ברובם וזה היה שורש המהפכה – העם קם נגד השאח. לא הייתי שם אחרי המהפכה (יצאנו כמה ימים לפני) ואני מניח שהאנשים עדיין נחמדים ומנומסים. הם סוחרים טובים, יש להם מאכלים טעימים, בכללי – אנשים פקחיים. יש להבדיל בין הקשיחות וחוסר הרחמים של אנשי המשטר (משמרות המהפיכה, אייטולות) לבין העם. תיאור מפורט תמצא בספרי.

סבא מספר לי על השרות הצבאי שלו

הייתי עתודאי, כלומר – אישרו לשלשה ילדים מהכיתה, ואני ביניהם, ללכת ללמוד הנדסה לפני הצבא. בחופשות בטכניון עשיתי בראשונה טירונו, בשנייה קורס מ"כים (מפקדי כיתות) ובשלישית קורס קצינים בה"ד 1 (בה"ד = בסיס הדרכה). הוצבתי לתותחנים ותחילת השירות שלי היה קורס השלמה חיילית לקציני תותחנות, כי בבה"ד 1 לימדו קורס קצינים כללי, וקורס השלמה הוא על פי ההצבה – שריון, חיל הים וכדומה.

שירתתי בפיקוד דרום בבאר שבע בתפקיד קצין מודיעין מת"פ (מפקדת תותחנים פיקודית) דרום. הייתי אחראי להכין תיקי תקיפה (בעיקר בחצי האי סיני) וגם אחראי לימ"חים (יחידת מחסני חירום) של התותחנים בפיקוד. בחלק מהערבים הצלחתי לעבוד אצל מהנדס בשם נוביק בבאר שבע בתכנון שיכונים. חוויות? תיאור מפורט תמצא בספרי…

בגלל שחלק מהשירות עשיתי בקורסים בחופשות, אחרי פחות משנתיים השתחררתי. בדיוק בחופשת השיחרור שלי פרצה מלחמת ששת הימים ונקראתי חזרה לפיקוד אבל לפני שהספיקו לנצל אותי הסתיימה המלחמה. כמו כל עם ישראל עליתי לרמת הגולן וגם לירושלים המיזרחית. הייתה אופוריה ואנשים יצאו מדעתם בטירוף שאני לא זוכר כמוהו מאז.

שאלתי את סבי על הרגעים הקשים שהיו לו בחיים וסבא סיפר: "ממרחק הזמן הכל נראה לא נורא, כי הזמן הוא רופא טוב (הפתגם הזה נכון). קטע קשה הייתה ההפיכה באיראן. חוסר ודאות ואובדן הביטחון. קטע קשה נוסף היה באקוודור – הצורך לצאת משם במהירות. והכי קשה הייתה המחלה של רונית וחוסר התקווה לשיפור. תיאור מפורט תמצא בספר שכתבתי.

הזוית האישית

סיפורו של שמואל צמל, סבא של איתי סיבור, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי.

מילון

המהפכה האיסלאמית באיראן
בשנת 1979 התרחשה באיראן מהפכה שהפכה אותה ממדינה פרו-מערבית למדינה איסלאמית.

ציטוטים

”הזמן הוא רופא טוב “

הקשר הרב דורי