מאגר סיפורי מורשת

את סיפור החיים של יוסף קסטרו ז"ל מספרת ומשכתבת סימה הרשמן- קסטרו, בתו הבכורה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בתיכון עוצמ"ה עתיד זוקו בעזרת התלמידה ליאל כהן.

סיפור חיו של אבא

יוסף קסטרו יליד בולגריה, נולד ב-5 בנובמבר בעיר פלובדיב בשנת 1937 הבן הצעיר במשפחה.

הוריו – אינם ילידי בולגריה.

האב -אליהו קסטרו ז"ל (סבי) ברח מהצבא התורכי לבולגריה. המשפחה התגוררה בעיר פלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה.

קרוב לבית הקולנוע שבעיר הייתה לסבי בסטה של פיצוחים, סוג של קיוסק בנוסף הוא היה איש עסקים שסחר בתבואות בירקות ובמיני פיצוחים.

סבי היה איש מאמין ומשפחתו הייתה משפחה דתית.

האם – רוזה פילוסוף ז"ל (סבתי), אותה הבריחו כילדה יתומה בגיל שנה מתורכיה לבולגריה.

אבא נהג לדבר ולספר יותר ויותר בשנים האחרונות לחייו ואמר שמצבו של הבית היה טוב ולא היה חסר מאום.

המשפחה הייתה משפחה שומרת מסורת והקשרים בין היהודים לנוצרים בפלובדיב היו טובים מאוד עד פריצת המלחמה שבה הכל התפזר והשתנה.

בשנת 1941 בולגריה מצטרפת למלחמה בתור בת ברית של גרמניה.

ברגע האחרון הייתה מהפכה בעיר פלובדיב, שנים סבלו מעוצר – הגרמנים נתנו ליהודי העיר לצאת במשך שעתיים בלבד ביום רק כדי לערוך קניות והספיק לחזור לעיר בזמן.

פלובדיב הוגדרה כגטו פתוח, היהודים יכלו להסתובב בעיר אך היו להם שעות עוצר לא היו להם חומות כמו בגטו. בעיר סבלו מרדיפות בכול שעות היום, פרעות ופוגרומים.

כילד בן 7, שלחה אותו אמו למרכול בשעות העוצר, בדרך חזרה לביתו תפס אותו חייל גרמני והתחיל להכות את יוסף בכול גופו, הוא נפגע קשה ברגליו והיה זרוק על הרצפה. משאחר להגיע לביתו חיפשה אותו אמו (סבתי ז"ל) ומצאה אותו ברחוב על הכביש. היא פחדה לקחת אותו לבית החולים מהסיבה שיעלם ולא יחזור הבית (מכאן התנגדותה לאשפוז בבתי החולים) כשברקע נשמעו אותות מלחמה פיצוצים, גזים, וחנק. החייל הגרמני ידע שיוסף יהודי מכיוון שבכל 50-100 מטרים היו שומרים גרמנים.

ילדים מתחת לגיל 12-13 לא היו צריכים להסתובב עם טלאי צהוב, לעומת זאת הוריו ואחיו כן נאלצו להסתובב עם טלאי צהוב שיבדיל בניהם היהודים לתושבים הנוכרים הלא יהודים.

באחד מהלילות משפחתי נאלצה לעזוב את ביתה ולמסור את הבית לשכנים הבולגרים. ההוראה הייתה להתכנס בבית הספר שבסמוך לתחנת הכבאות שבעיר, המטרה הייתה ריכוז וכינוס יהודי העיר ושילוחם למחנות ההשמדה.

אבי נהג לשתף אותי ולחזור על התיאורים כיצד בלילות סבלו מבריחה ליערות בגלל רדיפות הגרמנים הנאצים ומי מטעמם, הופעלו אזעקות בלילות וכך רצו וברחו בני משפחת אבי עם יהודים נוספים ליערות.

כחלק משגרת יומם, מהפחד, הם ישנו בבגדיהם ואת הנעליים היו מחביאים בתוך כובעים ויוצרים מעין כרית עליה הניחו את ראשם.

הדודים שלי (אלברט ז"ל, יצחק ז"ל, רפאל ז"ל) אחיי אבי ז"ל, נלקחו למחנות עבודה. הם עסקו בעבודת חפירות הקברים ולא נשמע מהם עוד עד הקמת מדינת ישראל. הם עלו לבד לארץ והתייחדו עם הוריהם אבי ואחותם שרה ז"ל בתחילת שנות ה-50.

למזלם הטוב של יהודי בולגריה צבאות בני הברית רוסיה, אנגליה וארה"ב השתלטו על צבאות גרמניה ואלו הובסו באותו זמן.

בין השנים 1945-1949 המשפחה ניסתה לשקם את עצמה מבחינה כלכלית ולהמשיך את החיים תוך כדי תכניות לעלות לארץ ישראל. לדעתם זה היה הפתרון הטוב ביותר עבורם כיהודים. המצב בבית מבחינה כלכלית היה קשה, סבא שלי אליהו קסטרו ז"ל, חזר לעבודה בניסיון לסחור בתבואות כדי לקיים את משפחתו בכבוד.

בפברואר 1949 עלתה המשפחה באניית מסע שהוסבה לאניית עולים. אבא שלי תיאר את המסע הקשה באנייה, הוא זוכר מראות קשים מהדרך. התנאים היו קשים באנייה מכיוון שהיא לא הייתה אניית נוסעים במהותה. עם הגיעם לארץ ישראל נלקחו העולים למחנה עולים בפרדס חנה.

אבא זוכר את תקופת הצנע בה לא היה מספיק מזון, היו נוהגים לקטוף פירות הדר מהפרדסים השכנים. עד היום נותר צריף אחד עומד על תילו בפרדס חנה הוותיקה ששימש בית מגורים עבור העולים. לאחר מספר חודשים עברה המשפחה שלי לשכונת עין הים וגרה מספר שנים בשכנות אמיצה עם עולים נוספים וערבים תושבי חיפה ומשם עברו לטירת הכרמל שם התגוררה המשפחה.

הוריי רחל, שתבדל לחיים ארוכים ובריאים, ויוסף ז"ל נישאו במלון הרצליה בתאריך 31 לינואר 1961.

אבא נכנס למשפחת סייג משפחתה של אמי והתקבל כבן מס 7 עבור הוריי אמי, חנה ואליהו סייג ז"ל ועבור אחיה היקרים שמעון, יהודה, גבי (חברו הטוב והקרוב), מיכאל ושמואל האהוב זיכרונם לברכה.

הוריי גרו תחילה בקריית אתא בסמוך לסבתי וסבי ז"ל במשך 4 שנים. אחרי 4 שנים נוספות, בשנת 1964, עברו לקריית מוצקין, שם נולדתי ושם מתגוררת אמי היקרה. אחרי 4 שנים החליטו הורי להרחיב את משפחתם ונולדה בשנת 1968 אחותי ורד שסגרה מעגל ולאחרונה עברה להתגורר בפרדס חנה.

בשנת 1971 נולד אחי הצעיר אליאב. לו 2 ילדים שירן ויהב היקרים והאהובים.

להורי 2 נכדים נוספים בוגרים- לירן ומור, בניי האהובים היקרים.

אבא עבד, כבחור צעיר במפעל תנובה. לאחר מספר שנים עקב רגישות לחומרים הרטובים, עבר לעבוד כעצמאי בקו חלוקת הגז שהיה בבעלותו. עבודה זו הסבה נחת כלכלית להורי ומשפחתנו.

לאורך השנים לחם אבא ב- 5 מלחמות ישראל וגויס השקם וערב לצה"ל לשירות המילואים, על כך ניתן לו אות מתנדב משירות המילואים. הוא השתחרר בגיל 54.

אבא אהב את ארץ ישראל אהבת נפש ודאג להעביר לנו צאצאיו אהבה ואכפתיות צדק ושלום תוך חיזוק הכבוד הדדי לשורשים ולבית שלנו.

כל חייו דאג לפרנסת המשפחה וחווה קושי ודאגה אין סופית שנבעה מהחוויות שאותן חווה כילד שנולד וחי בתקופת השואה ובשנים הראשונות להקמת המדינה בהן ידעו מחסור במוצרים בסיסים תקופת הצנע.

לאורך כל השנים בהיותו בחור צעיר העומד בזכות עצמו היה חשוב לאבא לקבל הכרה ע"י ממשלת גרמניה ומשרד האוצר הישראלי, על היותו ניצול שואה ונכה רדיפות נאצים. רק בשנת 2008 הכירו באבא לאחר תהליך מפרך ומתסכל כניצול שואה ונכה רדיפות נאצים, דבר אשר הקל עליו במעט בתחושה הקשה אותה הוא נשא לאורך שנים.

בתאריך 31.05.18 תועד יוסף בראיון מרגש, על ידי נאווה גיבורי מטעם יד ושם. (ניתן לצפות בו כאן)

הקשר ביני לבין אבי היה קשר חזק ואמיץ. הייתי לו משענת, זו שיכל תמיד לשתף, להיוועץ ולהיעזר. הוא אמר שלמרות שהגיע לארץ ילד צעיר תמיד מרגיש עולה חדש. אני זוכרת את עצמי מטפלת בכול הביורוקרטיה הישראלית מול כול המוסדות מגיל ילדות.

אני חייבת את המהות שלי הערכים והחינוך לכבוד האדם, יושר הרגישות וראיית האחר ואמת להוריי תודה לאל שזכיתי באימא ואבא שכמותם דוגמא לחיים.

משנת 2010 החל מצב בריאותו של אבי להתערער. שנים סבל מנכותו והבעיות ברגליו רק החמירו עם השנים כך שנאלץ לעבור ניתוחים מהם לא התאושש אלא הסתבך. אבא מאוד רצה לחזור לביתו, למרות מצבו בשבוע האחרון הוא היה אופטימי עד הרגע האחרון. את האופטימיות הזו ירשתי ממנו ועל זה ועוד רבות חבה לו ומודה.

בתאריך 26.11.2018 בשעה 4 לפנות בוקר נפטר אבי אהובי.

יהיה זכרו ברוך.

הזוית האישית

סימה: "לספר על אבי בלשון עבר זה לא נתפס. התרגשות עצומה ודרך שלי להתמודד עם אבלי הכבד לגעת בעדות ובסיפור החיים זה כמו לשבת עם אבי לכוס קפה ולדבר על החיים. תודה לליאל כהן שדרכה ודרך תכנית הקשר הרב דורי ניתנה לי ההזדמנות להנציח סיפור חיים של אבא שהוא שלי ותמיד איתי."

ליאל: "היה לי מאוד כיף ומרגש לעבוד עם סימה. היה מאוד מעניין לשמוע את סיפור חיו המרגש של אבא שלה".