מאגר סיפורי מורשת

באוקטובר בשנת 2012 נשלחה סבתא לאה'לה כשגרירה של מדינת ישראל לגאנה שבאפריקה במשלחת של ארבע נשים, דרך משרד החוץ והמחלקה מש"ב: מרכז לשיתוף פעולה וסיוע בינלאומי. מטרת השליחות היא לסייע למדינות בעולם שזקוקות לסיוע בתחומים חינוך, חקלאות, העצמת נשים ורפואה.

בית ספר בגאנה

היהדות מאמינה בתיקון עולם, כלומר ביכולת של היהודים לתרום ולתקן במקום שבו זקוקים לסיוע. גיוס הניסיון, הידע והמומחיות שנצברו בישראל לשם התמודדות עם אתגרי פיתוח באזורים שונים בעולם וכביטוי למחויבותה של ישראל כחברה במשפחת העמים למלא את חלקה גם בתחום הפיתוח בארצות שזקוקות לכך.

סבתא לאה'לה, שעבדה שנים רבות כמורה בכיתות א'-ב' במכללת דוד ילין, נבחרה להקים את המערך לגיל הרך בשלוש ערים במדינה גאנה: קומאסי, אקרה וטמלה. המטרה הייתה לפתח השתלמות והדרכה לגננות, מורות ומפקחות ובכך ליצור שינוי ולהקים גנים שיעבדו בשיטות יותר מתקדמות ובקבוצות קטנות יותר. סבתא מספרת שכשהיא הגיעה לגאנה ונכנסה לגנים ראתה שהם מוזנחים, עמוסים – כ- 70,  100 ואפילו 200 ילדים בכל גן וכיתה, ללא משחקים או אביזרי לימוד, הגנים היו חשוכים והיו גננות שהשתמשו במקל כדי להכות את הילדים, ולא נעשתה שום פעילות לימודיות משמעותיות. היו גנים שהיו כמו כלובים גדולים שהונחו מתחת לעץ ונקראו "kindergarten under the tree".

התכנית מישראל הצליחה מאוד וסבתא בעצם מסבירה למה – "כל משחק שהכנו יחד עם הגננות – התנסנו בו ווידאנו שהגננות יודעות בדיוק איך להפעיל אותו ולשחק בו, כך הוא לא נשאר בארון כאבן שאין לה הופכין". סבתא מספרת שהיא הביאה לגננות פאזל של שישה חלקים והגננות לא הצליחו להרכיב פאזל כל כך פשוט, אז סבתא והמשלחת לימדו אותן מיומנויות בסיסיות שנלמדות בגן ומפתחות חשיבה ויצירתיות, למשל משחקי זיכרון, לוטו, ועוד… סבתא מספרת שכדי לגרום לסקרנות ועניין אצל הגננות, סבתא ואביבה – המרצה הנוספת – הפכו את כיתת הלימוד של הגננות למיני-גן והן הקרינו סרטונים מהגן של אימא שלי, שהיא גם גננת, כדי להמחיש להן איך עובדים העקרונות החינוכיים בגן ילדים.

סבתא מספרת לי שהיא הייתה מגיעה עם תרמיל ובתוכו מלא מדבקות ודפי צביעה, טושים, קוביות, ועוד. הגננות התלהבו והתנפלו על כל החומרים שהן מעולם לא ראו, אצלם בגן יש רק פקקים של בקבוקים ואבנים, אין משחקים וחומרי יצירה וכמובן שאין ספרים. המתנה ששגרירת ישראל שלחה להם היה מכונת למינציה, והגננות פשוט לא ידעו איך להודות: הן כל כך התלהבו מדברים שנראים לנו כל כך הכרחיים בחיי היום יום.

סבתא מרצה

המשלחת הצליחה במהלך מספר שנים לפתח ולהקים כ-200 גנים בגאנה, לפתח תוכנית ופעילויות לימוד לגיל הרך, ולהקים הנהגה של מורות וגננות מובילות שיפעילו את התוכנית גם לאחר סיום פעילות המשלחת בגאנה

סבתא הביאה להראות לי תיק גדול שבתוכו היו יומן שאמא שלי קנתה לה לכבוד השליחות וסבתא כתבה בו את החוויות, התנסויות והתובנות אותן חוותה. בתיק היא הביאה גם בובה לבושה בבגדי המסורת של טאמלה שבגאנה, שרשראות אפריקאיות מסוגים שונים שניתנו לה כמתנה וכתודה ממורות וגננות שלימדה והדריכה, את דגל גאנה, שמלות אפריקאיות מסורתיות, וצעיפים שקיבלה בטקס סיום הקורס. סבתא הביאה גם אלבום תמונות מגאנה שמסכם את השליחות שעשתה, את האלבום דודה שלי הכינה לה ליום הולדת 60.

הזוית האישית

רעות: סבתא מספרת שהדבר הכי משמעותי שהיא חוותה בשליחות הוא לראות איך היא שיפרה את חייהם של ילדי הגנים בגאנה ולראות את התהליך שעברו הגננות כדי להפוך להיות גננות טובות יותר שמקשיבות לילדים ומכבדות אותם, ושעכשיו בצד השני של העולם יש ילד שמקבל חינוך טוב יותר בזכות המשלחת. אני למדתי מסבתא שצריך להעריך כל דבר שיש לנו וששום דבר לא מובן מאליו. בנוסף, למדתי מסבתא מה זה חסד אמיתי ללא תמורה.