מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית מילר לבית שטיינפלד. שם חיבתי הוא Joani – ג'ואני. אבי הארי ואמי מטי לבית ילין. נולדתי בשנת 1945 ביום כ"ב לחודש כסלו בשכונת ברוקס בניו יורק שבארה"ב. סבי וסבתי מצד אבי היו רחל ודב שטיינפלד ומצד אמי אסתר ויהודה דיודובסקי. מדי שנה אני חוגגת את יום הולדתי עם בעלי, סבא ראובן, וילדיי ולפעמים עם נכדיי. בנוסף חוויתי לידה מחדש כשעליתי לארץ. מקור שמי הוא לזכר סבי יהודה. אני שניה במשפחת הוריי מבין שלושה אחים רות, יהודה, יהודית (אני). הרגשתי טוב עם המיקום שלי במשפחה: אהבתי אותו כי יש לי אח תאום, ג'ואל – יהודה. היה לי קשר מצוין עם האחים שלי. אהבנו לדבר ולהסתובב והיום הקשר מצוין למרות המרחק.

ילדות

ילדותי עברה עלי בברונקס. אני זוכרת מילדותי את השכנים שהיו להם ילדים בגילי כמו סוזן אברמוביץ ולואיס קניצקי. אני זוכרת שליד ביתי היה פאב וגם רכבת ובית קפה, מקום שאפשר לאכול בו ארוחה קלה ולשתות. אהבתי בתקופה זו ספורט תחרותי כמו ריצה, זריקת כדור למרחק וכו'. מקרה מיוחד קרה לי בילדותי כשהייתי בת תשע, ביום זה זכינו בלוטו וצילמו אותנו לעיתון. אני זוכרת שהודיעו לנו, ואני זוכרת שלקחנו את הכרטיסים. בבית היו נפוצים המאכלים טונה וחסה שאימא הייתה מכינה. סיפור שקשור לאוכל בביתנו: אמי שמה סלט על השולחן וחברתי הצמחונית חשבה שזה פרטי בשבילה ואכלה את כל הסלט.

בית הספר היסודי

בבית הספר היסודי למדתי ב PS6. המורה שלימדה אותי היתה גברת ווץ. בביה"ס היסודי היה מקרה בו ילד מהכיתה נהרג בתאונת דרכים. החברה שלי בתקופה זו הייתה קלאריס. נהגתי לשחק קלאס עם קלאריס. חפץ קרוב לליבי היה מכונת תפירה לילדים. קיבלתי אותה מהוריי, שמרתי אותה עד היום. אהבתי לתפור בה בגדים לבובה שלי.

תיכון

בתיכון למדתי בבי"ס תיכון ג'יימס מונרו שבעיר ניו יורק בארה"ב. זכור לי מאותה התקופה שהייתי הרבה עם חברים. פגשתי בתיכון את סבא ראובן. התחביב העיקרי שלי היה ספורט. בחופשים נהגתי לבלות עם חברתי אידי. בביתנו נהגנו מנהגים ייחודיים, כמו למשל לאכול בימי ראשון במסעדה. החג החביב עלי הוא סוכות, משום שאני פוגשת את המשפחה.

לימודים גבוהים

אחרי התיכון למדתי הוראה באוניברסיטה במשך ארבע שנים. לדעתי הלימודים חשובים כי זה מכין אותך לעתיד. כיום הייתי רוצה ללמוד אמנות, מוסיקה והיסטוריה.

עבודה

הייתי מחנכת בכתה ב' בביה"ס הציבורי בניו יורק. לאחר מכן עבדתי כמורה לאנגלית. היה לי קל בעבודה כי הצוות היה נחמד. מאז הפרישה אני עושה הרבה ספורט ולומדת הרבה בכל מיני קורסים מענינים, כמו NLP, אמנות במוזיאון ישראל, לימודי קודש בנשמת ומתן וסיורים לימודיים ועוד.

נישואים

הכרתי את בעלי, ראובן, בשנת 1960, כשלמדנו יחד בתיכון. התחתנתי כשהייתי בת 21 בניו יורק. לפני החתונה בעלי אמר לי שכדאי לעלות לארץ והיום אנחנו כאן. גרנו בתחילה בניו יורק עד שנת 1971. אני לא מתגעגעת לשום דבר מניו יורק.

כיום אנחנו גרים בישראל בהר חומה בירושלים. נולדו לנו חמישה ילדים: אסתר, רינה, רבקה חוי ומרדכי, אתה הבן של רינה. יש לנו גם הרבה נכדים, כן ירבו, שגרים במעלה אדומים, עפרה, רבבה, מגרון וירושלים. את הילדים והנכדים אנחנו פוגשים די הרבה.

במשפחתנו יש מנהג מיוחד שבא מאתנו: במנהג זה נפגשים כל שנה בסוכות, משתתפים בו כל המשפחה והקפדנו עליו כי זה לזכר סבתא רבתא רייזל.

עלייה וקליטה

עליתי לארץ כשהייתי בת 25 יחד עם בעלי. הגענו לארץ במטוס. עם עלייתנו הגענו למרכז קליטה בירושלים שם היינו במשך כמה חודשים. משם עברנו לאשקלון. אני שמחה שעליתי לארץ מפני שהרגשתי שהתחלתי התחלה חדשה. אני זוכרת בנסיעה משדה התעופה כשהגענו לארץ, שנסענו בטנדר וראינו בדרך את השדות וזה ריגש אותי, כי גדלתי בעיר ולא הייתי רגילה למראות כאלה. אני זוכר גם שראיתי את המשוריינים השרופים בבאב אל וואד, אבל לא ידעתי מה זה. במרכז הקליטה היה טלפון אחד בכל המרכז, ומקרר קטן אחד לכל קומה. לא היה לי תנור אפייה רק כירה חשמלית. ילדתי שם את בתי הראשונה, אני זוכרת שזה היה מאד קשה כי הייתי בלי המשפחה שלי, אבל אישה אחת מבוגרת ממני שעלתה איתי באותו זמן, אתל לוין, התעניינה בי כל הזמן ועזרה לי מאד. אחר כך עברנו מרכז קליטה באשקלון. הם נתנו לי מיטת תינוק עם מזרון מקש והתחלתי לבכות… זה היה קשה. שם התחלתי לעבוד בתור מורה לאנגלית. הדרך לעבודה הייתי צריכה לעבור שדה גדול והיו בו כבשים שהיו מלוות איתי. לא ידעתי מילה אחת בעברית, והצוות בביה"ס והתלמידים לא ידעו אנגלית. לא יכולתי לדבר עם אף אחד. לא היו ספרי לימוד, אבל הסתדרתי, אני לא יודעת איך

החיים היום

כיום אני מטיילת, לומדת, עושה ספורט – שחייה והליכה, לומדת קצת צרפתית ועושה קצת סיורים. בגלל הקורונה אין לי קורסים רגילים השנה.

אני מתגעגעת למשפחה שלי בארה"ב: אחי, אחותי, אחייני ואחייניותיי וכל המשפחות שלהם. אני מאחלת לעצמי להמשיך לרוות נחת מילדיי, נכדיי וניניי.

הזוית האישית

סבתא: התיעוד עם הנכד שלי תרם לי בכך שהיה לי כיף לחזור אל העבר ולדברים טובים.

דוד: התיעוד עם סבתי היה טוב וחידש לי הרבה דברים שלא ידעתי.