מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי בהמבורג שבגרמניה, בת אחר שני בנים למשפחה יהודית. אבי היה רופא ומנהל מחלקת הרנטגן בבית החולים היהודי בהמבורג. גרנו ליד בית כנסת, קרוב לסבתא והדודים שלי. הילדים היו משחקים בגינה כשההורים התפללו. כשסבי נפטר, אבי לקח את מקומו בבית הכנסת עד עלייתנו ארצה.

גרנו ברחוב שבטי ישראל (כיום רחוב רופין) בתל אביב. הלכתי לגן ילדים ברחוב גורדון, ואני זוכרת שביומיים הראשונים שהגענו ארצה, השאירו אותי לישון שם במשך שני לילות, כי הייתי קטנה, והייתי מפריעה בכל תהליך המעבר לבית החדש. לאחר יומיים אלו, אבא שלי לקח אותי בחזרה לביתנו.

כשגרנו בתל אביב, כל בוקר כל ילדי הגן היו צריכים לעמוד בתור כדי לקבל כפית של שמן דגים, כי יש בזה ויטמין די. הגננות היו מאוד יסודיות לגבי זה, הן לא הרשו לנו ללכת עד שהן לא ראו שבלענו את זה. לאחר מכן אני זוכרת שהיינו הולכים לגינה מאחורה כדי להקיא את זה. גם לאחי, ראובן, (האח הבינוני מבין שלושתנו) שהיה בגן עוד כשגרנו בגרמניה, עשו כך. זה היה אז בכל הגנים. כשהייתי בבית הספר כבר לא עשו את זה. אולי בגלל שהייתי בבית ספר עירוני.

את כל שמונה השנים של בית הספר היסודי למדתי בבית ספר "בלפור" ברחוב מזא"ה. גרתי בפינת הרחוב של בית הספר והייתי מתעוררת מצלצול הפעמון וכתוצאה מכך מגיעה לבית הספר באיחור. את אלה שנענשו (כולל אותי) שלחו למשרדה של המנהלת, לאבק ולסדר את הארונות שבחדרה. זה היה העונש שקיבלנו.

היינו ארבעים ושניים ילדים בכיתה, אבל זה לא מנע מהמורה ללמד. אפילו לא פנינו למורה בשם שלהם, אלא קראנו להם "המורה". בבוקר היינו קמים ואומרים "בוקר טוב המורה". רק כשהיא סימנה לנו לשבת, ישבנו. בסוף היום הרמנו את הכיסאות על השולחן. בהפסקת האוכל היה כתוב על הלוח "אין משיחין בשעת הסעודה". בנוסף לכך, היו שני תורנים ותפקידם היה להקפיד שכל אחד פורש מפית רקומה מבד, ומשאיר את האזור שאכל נקי. עוד משהו שהיה לנו מובן מאליו, היה שהיינו צריכים להתחלק עם מי שלא הביא אוכל לארוחת עשר. לא היה דבר כזה לאכול בלי לחלוק.

את ארוחת הצהרים אכלנו בבית הספר. היה לכל אחד תורנות. המורה לתזונה הייתה אחראית על המטבח והיא לימדה את הילדים שהיו בתורנות לבשל את הדברים הכי פשוטים שילדים היו יכולים לעשות. יחד עם זאת, היו גם מנקים ועורכים את השולחנות. חשבו שהבנים היו צריכים לעבוד במלאכה ובנגרות והבנות במטבח, אבל גם הבנים עשו תורנות מטבח. הייתה חלוקה בין בנים לבנות בשיעורי מלאכה. הבנות למדו תפירה ורקמה והבנים למדו נגרות.

בבית הספר היה לנו חדר אחות מאובזר, אחות במשרה מלאה, שבדקה כינים ונתנה חיסונים שנתיים. היא נכחה במקום כשילדים נפצעו ונזקקו לעזרה ראשונה בשטח בית הספר. היה גם רופא ילדים שהגיע בכל תחילת שנת הלימודים, כדי לבדוק את התלמידים. רופא ילדים בבית ספרנו, למשל, היה המשורר שאול טשרניחובסקי.

הייתי ב"מחנות העולים". לאחר מכן, התנועה התפלגה ל"מחנות העולים" ו"התנועה המאוחדת". אני הלכתי ל"תנועה המאוחדת". היינו בהכשרה לנח"ל בגליל העליון, בקיבוץ 'גשר הזיו'. עבדתי בבוקר בגידול הטבק, כל זה קרה בקיץ. במהלך החורף עבדתי בנגריה. הבנות הופנו לבתי ילדים, למטבח ולמחסן. אני הופניתי למחסן, אבל אמרו לי שלא גיהצתי מהר מספיק, אז מרדתי ועברתי לנגריה. כל אחר הצהריים הדרכתי במושב 'בצת' ולאחר שנה חזרתי לשנת שירות נוספת בשביל להשלים את השירות שלי. הייתי בתל השומר ב"בסיס מעבר ומיון". זה מה שנקרא כשעוברים מחייל לחייל וממיינים ומגייסים חיילים חדשים. כמו שאני באתי מן הנח"ל לצבא, עוד הרבה חיילים היו באותו סיפור כמוני.

לאחר הצבא, אחרי שסיימתי את חובתי למדינת ישראל, למדתי באוניברסיטה העברית שבירושלים ושם פגשתי המון חברים מהצבא. למדתי שם שפה וספרות אנגלית, ומדעי המדינה. אחרי שנתיים של לימודים, פגשתי חברה מבית הספר היסודי, ושוחחנו. היא סיפרה לי שהיא לומדת פיזיותרפיה בבית החולים "אסף הרופא". אז גמלה בליבי החלטה: לפרוש מהלימודים באוניברסיטה, ולהירשם ללימודי פיזיותרפיה. מעולם לא הסתכלתי אחורה. אני עוסקת בזה עד היום. למרות, שכשיצאתי לגמלאות, למדתי ארכיאולוגיה והיסטוריה, המשכתי לעבוד עוד כעשר שנים בבתי אבות בפיזיותרפיה. היום אני ממצה את הידע ואת הניסיון שלי בהתנדבות בארגון יד שרה.

הזוית האישית

עדי: במהלך הכתיבה התעניינתי ולמדתי הרבה על משפחתי וזה "סידר" לי הרבה סיפורים בראש בנוגע לסבי ולחיי סבתי בארץ.