מאגר סיפורי מורשת

סבתי צביה נולדה וגדלה בעיר ביאליסטוק במזרח פולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1939, עברה ביאליסטוק לשלטון רוסיה. ב-1941 פלשו הגרמנים לצד המזרחי של פולין,

היכן שגרה סבתי עם משפחתה.למזלה של סבתי, בזמן פלישת הגרמנים, היא שהתה במחנה קיץ.

מנהל המחנה, החליט להציל את כל הילדים שגרו במחנה. הוא הודיע לילדים שהם יוצאים לטיול, הביא אותם

לתחנת הרכבת, ועלה על רכבת אשר הובילה אותם למעמקירוסיה, והגיעו עד הרי אוראל.

בכפר קרקולין מצא המנהל מקום מגורים. מקום זה הפך לביתם לכל תקופת המלחמה. הילדים נשארו

בקרקולין עד 1946.

בשנה זו אפשרו להם לבחור אם להישאר במקום או לחזור למקום הולדתם. סבתי ידעה ששני הדודים

שלה נמצאים בארץ ממכתבים שקיבלה מאמה עוד במחנה הקיץ.סבתי החליטה לעזוב ולעלות לארץ.

סבתי וחברותיה הטובות עד היום חזרו לפולין. כאשר הגיעו לגבול עם פולין חיכו להן משאיות שלקחו אותן

עד ללודג'. בלודג' הן החלו לחיות כמו בקיבוץ ופעלו בתנועה ציונית. התנועה הציונית פעלה למען כל אלו

שנשארו לאחר המלחמה.

סבתי נסעה לביאליסטוק לראות מה נשאר. היא הגיעה לביתה לפני המלחמה אך לא נכנסה פנימה.

היא פגשה את בת דודתה מינה, היחידה ששרדה את המחנות.לאחר כיומיים עזבה את המקום מאחר

והפולנים עצרו רכבת והרגו כל מי שהיה יהודי. היה חשש שיעשו זאת שוב ולכן היא חזרה ללודג'. היא וחבריה

הוחלפו עם קבוצת נוער פולני, שהיו בזמן המלחמה בצרפת לתנועת "דרור", תנועה ציונית שמטרתה להעלות

יהודים לארץ ישראל. החלו ההכנות לעלייה.

הייתה בעיה עם הצעירים, והם נשלחו לצרפת. הם נסעו ברכבת עד צרפת, לשאטו דה לה ויין, ליד פריז.

חלק נשארו במקום וחלק הם הבריחו עימם למרסי. במרסי הם נשארו כחודשיים עד שהאונייה "תיאודור הרצל"

הייתה מוכנה.

אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" הוכנה לקראת יציאתה לארץ בנמל מרסיי בצרפת, בידי גדעון שוחט,

נחום כרמלי וצוות המלווים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם מרדכי (מוקה) לימון.

כבר מראשית המסע, שנערך במזג אוויר נוח, התגלו ליקויים רבים באונייה: מערכת האוורור לא עבדה כהלכה,

תקלות במנוע, בעיות באספקת מי שתייה, ועוד. קשר ראשוני עם האונייה היה ב- 12 באפריל. עד אז עורר גורלה

של האונייה בארץ דאגה רבה. ב- 9 באפריל חגו שני מטוסי סיור בריטים מעל "תיאודור הרצל" בהיותה סמוך

לכרתים, אך לא זיהו אותה כאוניית מעפילים מחמת החשיכה. למחרת האירה עליה משחתת בזרקוריה, ונעלמה.

ב- 11 באפריל החלו מלווי האונייה להכין את המעפילים לקראת העימות הצפוי. הם דאגו להצטייד טרם

ההפלגה בכ- 200 מקלות גומי, באגרופנים ובכ- 50 מסיכות גז. הכוחות חולקו לגזרות, באונייה הוצבו מכשולים

והוכנו אמצעי הגנה מאולתרים. משלחת בריטית גילתה את "תיאודור הרצל" בשעות הערב של ה- 13 באפריל, כשעמדה להיכנס לתחום המים הטריטוריאליים מול חוף הרצליה.המשלחת נצמדה ל"תיאודור הרצל",

תחת מטר חפצים שהשליכו לעברה המעפילים, ובחיפוי סילוני מים וגז מדמיע, הצליחו לעבור רק שבעה

חיילים מתוך צוות ההשתלטות שמנה 30 לוחמים. החיילים הסתערו לעבר גשר הפיקוד אך נתקלו בהתנגדות

נמרצת. בשל תמרוניה ותנודות הגלים לא הצליחה המשלחת להעביר בשלב זה חיילים נוספים

ל"תיאודור הרצל", והחיילים הבודדים שכבר עברו מצאו עצמם מבודדים ומנותקים על גשר הפיקוד.

לנוכח חששם מהסתערות המעפילים, החלו החיילים לירות מנשקם האישי שנועד להגנה עצמית במקרה

של סכנת חיים. תחילה ירו מעל לראשי המעפילים, אך בשלב מסוים נדמה היה לחלק מהם שהמעפילים

משיבים אש, ואז ירו  להמון. בינתיים הגיעה משלחת נוספת לזירת האירוע, והתנגדות המעפילים שהתנהלה

במשך כשעתיים פסקה.תוצאות הקרב היו טראגיות. 3 מעפילים נהרגו, 23 מעפילים נפצעו. בתום העימות

העניקו הבריטים סיוע רפואי לנפגעים, והעבירו 16 מעפילים שנפצעו קשה במשלחת לחיפה.

"תיאודור הרצל" נגררה לנמל חיפה, והגיעה אליו ב- 15 באפריל. באותו יום הועברו כ- 1,200 מעפילים

לארבע אוניות בריטיות שלקחו אותם למחנה מעצר מס' 68 בקפריסין, ולמחרת הועברו  יתר המעפילים.

גם סבתא הייתה בין המעפילים אשר הועברו למחנה המעצר בקפריסין.בקפריסין שהו כשמונה חודשים.

היו שם אוהלים וצריפים. למחנה הנוער הגיעו שליחים צעירים מהארץ שהיו מדריכים וכך סבתי וחבריה חיכו

עד שיגיע תורם לעלות ארצה.