מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תולדות 4 דורות משפחתי

אני ונכדתי סתו דישון
נישואי עם סמי סמוראי
מהמאה ה-18 עד המאה ה-21

שם: רבקה סמוראי לבית אשכנזי

בעל: סמי סמוראי ז"ל

שנת לידה: 1949

ארץ לידה: ישראל, תל אביב, בית חולים הדסה

שמות הורים:  לאה ויהודה (לאון) אשכנזי שנת עלייה – 10/1948

שמות סבים: רבקה ואוריאל קטן – שנת עלייה – 10/1948

שמות סבים: דיאמנטה ומרדכי אשכנזי

שמות אחים: פנינה חגי ומוטי (מרדכי) אשכנזי

ילדים: רון סמוראי וילדיו רווה, טוהר, יהב ותהל

ליאת דישון סמוראי וילדיה: אור, סתו ושי

תמונה 1

נישואי עם סמי סמוראי 1967

 

משפחתי מצד אמי ואבי:

סבי וסבתי מצד אמי, רבקה ואוריאל קטן, שניהם יתומים נישאו באיסטנבול (בערך בשנת 1920) ושטו לברצלונה, על מנת לפגוש את אח סבי שהיה אמור לעזור להם להגר לארגנטינה. לרוע המזל, נפטרה אשת אחיו בפתאומיות ובצערו של האח הוא חזר לארגנטינה, מבלי לסייע לסבי להגר. סבי אוריאל וסבתי נשארו בברצלונה ללא כסף עבודה ודיור, מצבם היה קשה מנשוא, והגיעו עד פת לחם, במיוחד לאור העובדה שסבתי קרעה ללדת. ואכן, ביתה הבכורה דונה נולדה במנזר ולאחר הלידה המנזר יצר קשר עם הקהילה היהודית, שסייעה כספית לחזרתם לאיסטנבול, בשנת 1921. בהמשך, נולדו להם שני בנים ושלוש בנות.

בהיותם ציונים, עלו לארץ בשנת 1948 והבן אברהם התגייס מיידית למלחמת השחרור. בשנת 1944, הבן יוסף עלה לארץ בכוחות עצמו, ברגל דרך סוריה, בהיותו נער בן 15 ושירת בפלמ"ח.

תמונה 2

סבא אוריאל וסבתא רבקה עם כל הנכדים, 1959

סבי וסבתי מרדכי ורוזה אשכנזי, מצד אבי, נולדו באיסטנבול. בשנות העשרים בגיל 13, דבר שאילץ אותו לנטוש את לימודיו ולעזור לפרנסת המשפחה. אבי ואמי נישאו בשנת 1941 ובשנת 1942, גויס אבי לצבא טורקיה, שרות שהיה בעצם עבודת כפייה בסלילת והכנת שדה תעופה עבור הגרמנים, השרות נמשך בכל תקופת מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נולדה אחותי פנינה שלא הכירה את אביה עד גיל ארבע וחצי.

הוריי עלו לארץ בשנת 1948, עם בתם פנינה, ואילו אני נולדתי בארץ בבית חולים הדסה תל אביב, בשנת 1949. בעקבות הוריי, כל המשפחה המורחבת משני הצדדים עלו לארץ, פרט לדודי יוסף, שהגיע לארץ בשנת 1944, ברגל דרך סוריה. הארץ לא היתה מיושבת ולא היו כבישים וכן, היו קשיים כלכליים לרוב. הוריי סירבו לפלוש לבית ערבי והסתפקו באורוות סוסים נטושה, ששופצה על ידי אבי במו ידיו, במהלך תקופה ארוכה. הבית היה קטן, בן חדר אחד ומטבח, בכפר סלמה בין לוד לשכונת התקווה.

תמונה 3

הורי לאה ויהודה אשכנזי עם אחותי פנינה, בטרם עלייתם לארץ 1948

תמונה 4

אני ואימי, 1949

תמונה 5

אני ואבי, 1949

הוריי לאה ויהודה אשכנזי, שהיו חסרי השכלה מכורח, היו נקראה על שם דוב יוסף. בשנת 1954 נולד אחי מוטי, ואני הלכתי לכיתה א' בבית ספר הדתי אלקלעי ובהמשך עברתי לבית ספר חילוני על שם הילל בישוב. אחותי פנינה התחתנה בשנת 1960 והמשפחה עברה להתגורר בבת ים בבית מרווח יותר.

אבי לאון אשכנזי לאחר שעבד בסלילת כבישים ובחברת החשמל שם נפל מגובה ושבר את ידו וכתוצאה מכך לא עבד כשנה וחצי נאלץ להפוך לעצמאי והפך לירקן ומכר את מרכולתו עם עגלה וחמור. עם הזמן המצב הכלכלי השתפר ואבי רכש חנות ירקות אשר שיפר מאוד את המצב. בשנת 1963, התחלתי את לימודי בבית הספר התיכון העירוני ט' בתל-אביב. באפריל 1967, נישאתי לבעלי סמי שהיה איש צבא קבע. היות ולא שירתתי בצבא בגלל נישואי, התנדבתי למשטרת ישראל ושירתתי כשנתיים במטה המחוז הדרומי עד להולדת בני בכורי רון בשנת 1969.

תמונה 6

מרכולתו של סבא לאון ביפו

משפחתי מצד בעלי סמי סמוראי ז"ל:

תמונה 7

משפחתו של סמי סמוראי, 1950

בעלי, סמי ז"ל, היה בצבא קבע מעל 20 שנה, במקביל למד לימודי הנדסה ועם פרישתו עבר לעבוד בשוק ההיטק. הוריו ג'ולט ושלום סמוראי עלו מעיראק בשנת 1950, עם חמישה ילדים: כרמלה, סמי, יעקב, שושנה ודוד. הם התגוררו בתחילה  במעברה בעתלית, החורף בשנת 1950 היה קשה, ולאחר שהאוהל התעופף ברוח, פיזרו את הילדים הגדולים למוסדות. כרמלה בהיותה בת 13 עזרה למשפחה, סמי הועבר למנזר בירושלים ולאחר מכן לפנימיה חקלאית בחדרה, שם סיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצה"ל, שירת מכל 20 שנה בצבא קבע ביחידות מודיעין שונות.

תמונה 8

בעלי סמי בעת שרותו הצבאי 1960

 

עם יציאתו לפנסיה בגיל 42 הצטרף לשוק ההיטק ועבד כמהנדס תקשורת. אחיו יעקב ושושנה נשלחו לפנימיות שונות. המשפחה עברה להתגורר במגדל העמק. אחיו שמחה ויאיר נולדו בארץ. מצבם הכלכלי היה קשה מאד במיוחד לאור העובדה שבעירק היו אנשים אמידים ובעלי עסקים, רק אחרי מספר שנים מצבם התייצב ואבי בעלי למד את השפה העברית, עבד בהוראה ועם הזמן היה מנהל בית ספר ברמלה. סמי בעלי חלה בשנת 2015 במחלה קשה ונפטר בספטמבר 2017.

תמונה 9

יום הולדת 70 לסמי סמוראי ז"ל

 

בשנת 1971 עברנו למרכז, ועבדתי מספר שנים כמזכירה במספר משרדים, ולבסוף כמנהלת לשכת המדען הראשי. עד שבגיל 40 והילדים גדלו עשיתי  לביתי ופתחתי 3 חנויות אופנה והלבשה תחתונה. עם פרישתי בגיל 62, מכרתי את החנויות והתנדבתי לעבוד כמנהלת המשרד של ילדי רון וליאת.

 

משפחת בני רון סמוראי:

תמונה 10

משפחת רון סמוראי

 

בני, רון, נולד עם מום בקיבה ועבר שני ניתוחים שהצילו את חייו, באותה תקופה גרנו בחולון שם סיים רון את לימודיו בבית הספר היסודי, ואז עברנו להתגורר בכפר סבא, שם סיים רון את לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא ושירת כקצין בשריון, עם תום שירותו הצבאי החל ללמוד באוניברסיטה העברית משפטים וסיים כעורך דין. כיום הוא אב ל-4 ילדים: רווה, טוהר, יהב ותהל. רווה סיים את שירותי הצבאי בשריון ואילו טוהר התגייסה כלוחמת אחרי שנת שירות בהתנדבות. יהב היא תלמידת כיתה יב' ואילו תהל היא תלמידת כיתה י בבית ספר בשרון.

 

משפחת בתי ליאת דישון סמוראי:

תמונה 11

משפחת דישון

 

בשנת 1971, נולדה ביתי ליאת, ג'ינג'ית עקשנית ורעשנית, אוהבת בעלי חיים, וכל חיה פגועה או פצועה שפגשה הביאה הביתה או לווטרינר כדי לטפל בה. ליאת סיימה את ביה"ס היסודי בחולון, את החטיבה בכפר סבא ושיתרתה בצבא במינהל הסגל כקצינה – בתקופת מלחמת עיראק. עם השחרור נסעה לטיול במזרח, ולאחר מכן לימודים אוניברסיטאיים בת"א: כלכלה ומינהל, הסבה למחשבים, אבטחת איכות, משפטנות כתואר שני ולבסוף עריכת דין. כיום ליאת היא עורכת דין מצליחה שנשואה לרני דישון – טייס בח"א ולהם שלושה ילדים: אור, סתו ושי. אור בן 13 ומתכונן לבר המצווה שלו, לומד בבית ספר הרצוג, סתו תלמידת כיתה ו' בבית ספר שדות איילון ואילו שי הקטנה בגן חובה בישוב בית חשמונאי.

במהלך השנים בין העליה ועד שנת 1973 שירת אבי בשרות מילואים מלא  באפסנאות בחיל האויר. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, אמנם ידנו הייתה על העליונה אבל אנחנו הילדים פחדנו מאד – והייתה אימרה מאד שגורה בפי המבוגרים: "לא לפחד כשאתם תהיו גדולים לא תהיינה יותר מלחמות", דבר שלמעשה לא התממש עד היום.  הזכרונות הכי חזקים שלי מהילדות הם: מקרר עם קרח, בישול עם פתליה, חוסר של אמצעי תקשורת כמו טלפון, חוסר של צעצועים, פרט לצעצועים שעשינו במו ידינו כמו כדור סמרטוטים, או חמש אבנים, או משחקי גומי, אוטובוס השוסון המפורסם וחול עמוק ללא מדרכות.

 

טראומת מלחמת יום כיפור 1973:

הטראומה הגדולה שלי ושל משפחתי היתה מלחמת יום כיפור בשנת 1973, מלחמה אכזרית בה נפצע אנושות אחי, מוטי, שהיה בן 19, כמפקד טנק צעיר ששירת בתעלה סואץ. מוטי סבל מכוויות קשות וסיכוייו לחיות היו מעטים, אך עם מאמצי הרופאים ותמיכת המשפחה הוא נשאר בחיים. השיקום אמנם היה קשה מאד והמון ניתוחים שהשתרעו במהלך שנתיים אך היום תודה לאל הוא נשוי לדפנה ולהם שלושה בנים ושישה נכדים. בנוסף נפגעו מספר בני משפחה.

תמונה 12

מוטי ודפנה אשכנזי

הזוית האישית

התוכנית בעיני, היתה מאד מרגשת ומעניינת ואפילו חיונית לדורות הבאים. גיליתי צדדים נוספים בנכדתי סתו והשהייה והלימוד בחברתה הוסיפה לי המון.

מילון

טראומה
זעזוע כתוצאה מאירוע

ציטוטים

”חברים אפשר לבחור, משפחה לא...“

הקשר הרב דורי