מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תולדות משפחת גליק במאה וחמישים השנים האחרונות

יואב עם סבא טומי
בן שנתיים על קבר אימי
חמישה דורות ביוגוסלביה ובית חדש בישראל

משפחת גליק חייתה ביוגוסלביה חמישה דורות לפחות מצד שני הוריי.

מצד אימי אלמה אין לי אינפורמציה רבה אלא זאת, שסבי ארתור וסבתי הנרייטה שנולדה בבוסניה שביוגוסלביה של אז לא שרדו את מלחמת העולם השנייה.

תמונה 1
סבתא הנרייטה אמא של אימי
תמונה 2
סבא ארתור אבא של אימי

סבי מצד אבי נולד ב- 1891 ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי ופיקד על חייליו. בזמנו כל מי שהיה בעל תעודת בגרות קיבל דרגת קצונה. סבי נילחם בקרב נגד הצבא הרוסי ונפל בשבי הרוסי אך הצליח לברוח בתחפושת של קבצן.

תמונה 3
סבא ארתור אבא של אבי מחופש לקבצן בבורחו מהשבי הרוסי במלה"ע ה 1

תמונה 4
סבא ארתור אבא של אבי במדי קצין בצבא   האוסטרו הונגרי עם אחיו הרברט

 

אנקדוטה: סבי ארתור  וסבתי זלטה מצד אבי קורט התחתנו באחד באפריל, אמנם הורי סבתי בקשו תאריך אחר כי זהו הרי יום השקר, אך סבי אמר או חתונה בתאריך זה, או אין חתונה.

תמונה 5
סבא וסבתא מצד אבי בוינה של שנות העשרים של המאה ה20

 

לאחר שהתחתנו, עברו שניהם לחיות בווינה, בירת אוסטריה, שם נולד אבי ב- 1920 ושם הקימו מתחם מהודר שכלל בין השאר בית מלון, מסעדה ובית קפה, אולם הופעות, חדר ביליארד ורחבת ריקודים. המקום נקרא מולן רוז', אך להבדיל מזה שבפריז, היה מהוגן ומפורסם והתארחו בו אנשים מפורסמים וידוענים מכל התחומים מרחבי העולם.

תמונה 6
אולם באתר המולן רוז' בוינה

יש בידינו ספר האורחים של מולן רוז'  ובו חתימות של מוזיקאים כמו המנצח טוסקניני, הפסנתרן ארתור רובינשטיין, סופרים, אנשי תיאטרון, שחקני קולנוע ידועים, ספורטאים ואף בני אצולה מבתי מלוכה שונים.

תמונה 7
חתימת הפסנתרן המפורסם ארתור רובינשטיין
תמונה 8
חתימת המנצח המפורסם ארתורו טוסקניני

 

 

 

 

אנקדוטה: בכל פעם שיצא מודל חדש של רכב מתוצרת פורד האמריקאית, קיבל סבי רכב כזה במתנה מן היצרנים, כדי שבעומדו בחנייה שבחזית המתחם, ישמש הרכב גם לפרסומת.

תמונה 9
מכונית חדשה לתצוגה לפני העסק של סבא וסבתא בוינה

 

בשנת 1937 כשהתגברה האנטישמיות באוסטריה, מכרו סבי וסבתי את כל מה שיכלו ועברו חזרה ליוגוסלביה. גם שם הקימו עסק דומה שנקרא ריץ בר במרכז זגרב, בירת קרואטיה.

במלחמת העולם השניה ברחה משפחת אבי מפני הנאצים הקרואטים שנקראו אוסטשה – USTASHA  לדרום איטליה ושם נלקחו למחנה ריכוז בפרמונטי אשר בקאלאבריה, בדרום איטליה ושם חיו עד שחרור דרום איטליה.

אימי, לעומת זאת, שהתה במחנה ריכוז איטלקי בקרואטיה באי ראב – RAB.

האיטלקים התייחסו יפה ליהודים, אבל משנכנעו האיטלקים לגרמנים, וכוחות האוסטשה  תפסו את המחנה, הצליחה אימי לברוח בעזרת סירת פרטיזנים מאי לאי,  עד שהגיעה לדרום איטליה, והצטרפה שם לכוחות בעלות הברית בתור מתורגמנית לצבא הבריטי. אימי ידעה כמה וכמה שפות על בוריין.

הֶדָה סינברגר, שפגשנו במקרה שהתה עם אימי במחנה בראב, דיברה בחיבה רבה על אימי, סיפרה שלמרות גילה הצעיר,עודדה אימי את כל הנשים בקבוצה ועזרה לכל מי שנזקק לעזרה.הדה סיפרה לנו גם על החיים במחנה ויחסם של האיטלקים ואיך אימי, שהייתה יחידה ממשפחתה,  הצליחה להימלט מהמחנה. הדה גם  נתנה לנו תמונה שאימי נראית בה.

תמונה 10
אימי במחנה ריכוז בקרואטיה 1943

הוריי הכירו זה את זה באיטליה. אבי ומשפחתו, ששוחררו ממחנה הריכוז בקאלאבריה,  הגיעו עם קבוצה גדולה של יוגוסלבים אל אזור פוליה PUGLIA

(החלק  הדרום-מזרחי של דרום איטליה) ואימי שהייתה בין כוחות הברית והגיעה לפוליה, שמעה שבין המשוחררים יש  הרבה יוגוסלבים. שם

היא פגשה את אבי, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

מאוחר יותר, בשנת 1944, הם נישאו כדת משה וישראל בכפר קטן סנטה קרוצ'ה.

תמונה 11
הורי ביום חתונתם בדרום איטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה

 

(רק לאחרונה נודע לי שהטקס האזרחי, כנהוג בחו"ל, התקיים בעיירה קטנה נרדו. המשפחה הגיעה לשם בעגלה רתומה לסוסים).

אנקדוטה: שני הסבים שלי ,כלומר, אב אימי ואב אבי נקראו ארתור ועוד יותר מיוחד ששם המשפחה של שניהם גליק. כשבאו הוריי לרב כדי שישיא אותם, אמר להם שלא יוכלו להתחתן מכיוון שהם אחים והם הצטרכו להוכיח שאינם אחים.

עם שיחרור איטליה וסיום המלחמה חזרה כל משפחתי ליוגוסלביה לעיר ספליט SPLIT שבקרואטיה. אימי התאוששה ממחלת השחפת והרופאים הזהירו אותה לא להיכנס להיריון כי יש חשש שהגוף לא יעמוד בעומס והמחלה תפרוץ שוב. ואומנם, כשנולדתי התפרצה שוב מחלת השחפת כך שנולדתי לאם חולה והייתה סכנה שגם אני אדבק במחלה.

תמונה 12
אימי זמן קצר לפני מותה בסנטוריום

היה צורך להרחיק אותי מקשר ישיר עם אימי. למזלי הטוב, בהיותי בן שלושה ימים לקחו אותי אליהם סבא וסבתא מצד אבי ואימצו אותי. אבי, ששרת באותה תקופה בצבא לא יכול היה לטפל בי.

תמונות יחידות של כל משפחתי הגרעינית.

תמונה 13
אבי אימי ואני, אחת התמונות הבודדות
תמונה 14
סבתי סבי אם סבתי אימי אבי ואני
תמונה 15
בן שנתיים על קבר אימי

 

בהיותי בן שנתיים נפטרה אימי והיא רק בת עשרים וארבע.  היא נקברה בזגרב.

בחודש דצמבר 1948, לאחר הקמת המדינה הגענו, סבי סבתי אם סבתי, אבי ואני  לארץ באונייה RADNIK (אני עדיין זוכר את דרגשי השינה שהיו בה  זה מעל זה) אל מחנה עתלית. משם אני זוכר שישנו בצריף ארוך מאוד ולכול אורכו היו מיטות. ליד פתח הצריף היה ברז מים שהיו רוחצים תחתיו את הכלים. משם הגענו לירושלים. והתמקמנו בשכונת בקעה.

תמונה 16
בירושלים שנת 1950

אני זוכר שסבי ואני הלכנו אל מחנה אלנבי הסמוך, שהיה בזמנו מחנה צבאי של האנגלים ואחרי קום המדינה היה נטוש ומוזנח.  שם, בין כל הגרוטאות מצאנו חלקים של תנורי נפט. מהם הרכבנו שני תנורים שבעזרתם חיממנו את דירת שני החדרים שלנו.

 

באותה תקופה הכניסו יותר ממשפחה אחת לדירה, כך שהשירותים והמטבח היו משותפים. עם השנים, כאשר אחת המשפחות התבססה כלכלית עשו הפרדה בין חלקי הדירה. כך היה גם אצלנו: השותפים לדירה שמצבם השתפר הגיעו להסכם עם סבי וסבתי על בניית קיר מפריד בין חלקי הדירה והפיכתה לשתי דירות. כך הפכה דירתנו  לדירה של שני חדרים עם מטבח צר וארוך יחסית והשירותים הפכו להיות שלנו.

סבא וסבתא ישנו בחדר האחד שהיה חדר המבוא לדירה ובחדר השני שקיר חצץ ביניהם ישנתי  אני עם סבתא-רבתא שלי (אומאמה הרמינה).

 

עברית למדתי מהר מאד, אך לעומת זאת, שאר בני המשפחה לא השתלטו עליה.

המצב הכלכלי היה קשה מאד וסבי, שהיה כבר אדם מבוגר ואשר בחוץ לארץ היה אמיד ומכובד, פירנס אותנו בקושי רב על ידי מכירת סיגריות ממתקים וכרטיסי מפעל הפיס ללקוחות קבועים במקומות שונים בירושלים שהגיע אליהם ברגל. בערבים היו סבי וסבתי מקפלים ומדביקים עבור חברת התמרוקים וולה אלפי קופסאות קרטון לתמרוקים. בימי שישי, אחרי הלימודים, הייתי אני מחלק את הסחורות ללקוחות במקום  סבי אבל כמובן רק באזורים הקרובים לביתנו אשר בבקעה.

בהגיעי לכיתה ה הסבירו לי סבא וסבתא שעל-מנת  שאוכל להמשיך ללמוד ולהתפתח יהיה עליי יהיה ללכת לקיבוץ וזה הפתרון המוצלח ביותר. כך, דרך הגברת רחה פראייר שהייתה מיוזמי עלית הנוער, הגעתי בערב פסח,  ממש ביום מלאת לי אחת עשרה, לקיבוץ אלונים אשר למרגלות טבעון.

שנים רבות לאחר מכן שמעתי שסבתא רבתא שלי, אומאמה הרמינה, אמרה שאם ישלחו אותי לקיבוץ היא לא תאריך ימים, ואמנם כך היה. חצי שנה אחרי שהלכתי  לקיבוץ היא נפטרה.

תמונה 17
הרמינה סבתא רבתא שלי

 

המעבר לחיים בקיבוץ,למרות שלא הפגנתי זאת כלפי חוץ, היה בשבילי טראומה קשה מאוד. היו לזה כמה סיבות: ראשית, עזיבת הבית האוהב. אחר כך המנטאליות השונה כל כך של בני המשק, הצברים, שלא קיבלו לתוך חברתם מי שאינו דומה להם בהתנהלות, בצורת הדיבור, ובוודאי עם הרייש המתגלגלת על הלשון ולא הרי"ש  הגרונית שבפי הצברים.

עם כל   זאת שרדתי. בין היתר למדתי לנגן בכינור וכאן עוד אנקדוטה – כל הילדים למדו חלילית ואני הייתי נגן טוב במיוחד. בראשית כיתה ו' הוחלט לתת למי שמוכשר בנגינה לבחור כלי שירצה לנגן בו. אותי לא שאלו, ואני בתמימותי שאלתי למה לי לא מציעים כלי, אז אמרו לי שאני מנגן יפה כל כך בחלילית שחשבו שזה הכלי שאני רוצה. לא זאת הייתה כמובן הסיבה האמיתית, אלא עובדת היותי ילד חוץ והעלויות הגבוהות של לימוד הנגינה בכינור. אני עמדתי על דעתי ואישרו לי לימודי כינור. לימים נודע לי שהקיבוץ נועץ בעליית הנוער ובשל יכולותיי המוזיקליות עליית הנוער היא שמימנה את לימודיי.

הגעתי לגיל גיוס, הלימודים הסתיימו ביולי וגיוס קיבוצניקים היה בנובמבר, את הזמן שנותר עד גיוסנו מלאנו בעבודה במשק אני יחד עם עוד שניים מכיתתי עבדנו בחליבה ידנית של כבשים (אחרי החליבה במכונת החליבה) העבודה נעשתה בכל ערב והסתיימה בעשר בלילה. אחרי העבודה היינו רעבים תמיד ולהגברת התיאבון אכלנו סחוג שהכין אבא של בת כיתתנו שהיה בן העדה התימנית. כך למדתי לאכול סחוג ואהבתי לאכול אותו.

אנקדוטה: מספר חודשים לפני הגיוס שאלו אותי על הצטרפות לתזמורת צה"ל הדבר כלל לא עלה על דעתי, אבל הרעיון מצא חן בעיניי וביקשתי בקיבוץ ללמוד כלי נשיפה. בזמני אפשר היה להתקבל לתזמורת צה"ל רק עם כלי נשיפה. הפעם דנו בענייני באספת החברים ואישרו לי ללמוד טרומבון – הכלי שביקשתי. כך למדתי חודשיים לנגן בטרומבון וניגשתי לבחינה אצל יצחק גרציאני המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל. כשהבין שלמדתי לנגן בכלי זה בזמן כה קצר הציע לי גרציאני מקום בתזמורת בתנאי שאלמד לנגן בכלי אחר,  EUPHONIUM הקיים רק בתזמורות כלי נשיפה. הסכמתי כמובן.

לימים ניגנתי בכלי זה לפרנסתי בתזמורת משטרת ישראל.

תמונה 18
כלי הנגינה שלי euphonium ואני וכל התזמורת נראית בתוכו(על עטיפת תקליט)

 

עם גיוסי לצבא, נראה לי טבעי ביותר לחזור בחופשות הביתה, לא לקיבוץ אלא לבית סבי וסבתי בירושלים.

כיוון שבאותה תקופה לא נהגו לעשות תעודת בגרות בקיבוצים למדתי לבגרות בדרכים מהבית אל תזמורת צה"ל ובחזרה. עם סיום הצבא נאלצתי למצוא מקום פרנסה למרות שכל רצוני היה ללמוד באוניברסיטה. חבר של סבי שניגן בתזמורת  משטרת ישראל הציע לי להצטרף לתזמורת, סירבתי בתוקף, אך  הוא התעקש והצליח לשכנע אותי לבוא ולראות מה קורה בתזמורת ואמנם ראיתי כי טוב והצטרפתי.

למדתי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם  (בקמפוס הר הצופים עדיין לא למדו כמעט) ושם הכרתי את סבתא יטבת, שלא הייתה סבתא כלל וכלל, אלא עלמה צעירה ויפה.יצאנו בפעם הראשונה ב- 31 בדצמבר, בערב צפינו בסרט נהדר, נס במילאנו של ויטוריו דה-סיקה ואחר-כך אכלנו במסעדה מרק בצל.

(מאז אנחנו חוגגים ערב זה בכל שנה באכילת מרק בצל)

אחרי שלושה ימים החלטנו להתחתן והחתונה התקיימה פחות מחודשים לאחר מכן,בבית הכנסת של האוניברסיטה.

הקמנו את ביתנו בירושלים, שם נולדו לנו שלושת ילדינו: יונתן הבכור, דן האבא של אורי ויואב  ועלמה-ניצן, בת הזקונים.

לאחר שפרשנו לגמלאות ולאחר הולדת אורי, נכדנו הראשון,  החלטנו סבתא יטבת ואני לעבור ליישוב קדימה שם גרו דני ותמרי, הוריו. זאת – כדי להיות קרובים אליהם ואל הנכד. בינתיים, לשמחתנו, נולד גם יואב, נכדנו השני, והקשר שלנו איתם משמח אותנו מאוד.

סיפור האהבה שלסבא טומי-  סיפור מרגש של אהבה 

תולדות משפחת גליק ב-150 השנים האחרונות.

 

https://animoto.com/play/GKVp07A1SNmAtcrE3ZGWyg

הזוית האישית

סבא טומי: זהו מיזם מבורך בו התברר לי יותר ויותר איזה תפקיד הוא ממלא בהכרת ההיסטוריה הכללית והאישית– משפחתית והבנתן עבור הדורות הבאים. בנוסף תורם להידוק הקשר עם הדור השלישי במסגרת המטלות המשותפות. החשש הראשוני בקשר להשתתפות במפעל זה נמוג עם הזמן ובמקומו באה ההנאה לשתף ולהשתתף עם הנכד בפרויקט.

יואב: הקשר הרב דורי הוא פרויקט המשתף את הנכדים בהיסטוריה הפרטית של הסבים והסבתות שלהם. לי אישית הוא היה מהנה מאוד, ולמדתי רבות על ההיסטוריה הפרטית של סבי ועל היסטוריה בכלל. הפרויקט גם תרם לקשר ביני לבין סבי והידק אותו.

מילון

יוגוסלביה
לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, העמים הסלאביים בבלקן (פרט לבולגרים) התאחדו על מנת ליצור ממלכה משלהם. החל מ-29 בנובמבר 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה המדינה קיבלה מבנה מדיני של פדרציה שהורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. האזורים קוסובו ווויבודינה היו חלק אינטגרלי מסרביה והפכו מאוחר יותר לאזורים אוטונומיים בתוך סרביה עם ייצוג בפרלמנט.

מחנה "עתלית"
מחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940[1], ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948.

"אספת חברים"
שיחת הקיבוץ, הנקראת גם אסיפה או אסיפה כללית. הינה הערכאה העליונה של אישור וקבלת החלטות בהיררכיה הקיבוצית. בשיחות של שנות הנוסטלגיה, שנערכו מדי שבוע (בדרך כלל במוצאי שבת), דנו והחליטו החברים בכל הנושאים, מגדול ועד קטן, שהיה צורך לקבל בהם הכרעה

ציטוטים

”משפחת גליק חיה ביגוסלביה לפחות חמישה דורות.“

הקשר הרב דורי