מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בטיפול הגר – תולדות חייה של סבתא שושי הורוביץ

אני וסבתי במסיבת זבד הבת
סבתא שושי
מילדות לבגרות

שמי שושי הורוביץ, 'נולדתי בבית חולים צהלון ביפו בתאריך 1.2.1952. שמי נקרא על שם סבתי מצד אבי שלא הכרתי. רייזל (רוזה) בעברית – שושנה. הוריי גרו באותה עת אצל הורי אמי בכפר גנים בפתח תקווה. גדלתי במשק המשפחתי שלוש שנים. במהלך השלושת השנים האלו אבא שלי במו ידיו בנה את ביתנו בבני ברק, על מגרש שאותו רכש בהיותו אסיר של השלטון הבריטי בקניה. מאסרו הוא תוצאה של היותו לוחם באצ"ל – ארגון צבאי לאומי.

בגיל שלוש, בשנת 1955  עברנו לביתנו בבני ברק, שהיה ממוקם בשדה בר עם עוד שלושה בתים קטנים אחרים. היינו מוקפים בשדות חרציות, סביונים, עצי פרי והמון טבע. גן הילדים שלי היה במרחק של 200-250 מטר מהבית, וכבר בגיל לוש וחצי הייתי הולכת לבד לגן. היות והגן היה בטווח ראיה מביתנו, אמא שלי הייתה עומדת בחצר ועוקבת אחרי המסע שעשיתי לגן.

לגננת שלי קראו מרים והיא הייתה גננת חמה, יצירתית ומקורית שמאוד אהבה אותי. בכל חגיגות הגן הייתי כוכבת המסיבה. אני ביליתי שלוש שנים בגן עד גיל שש.. בגיל חמש כבר הייתי "מקריאה" לילדי הגן סיפורים. אימא שלי הרבתה לקרוא לי סיפורים מתוך ספרים, ואני למדתי בעל פה את הטקסט מתוך הקריאה שלה, ואז הייתי באה לגן עם הספר והייתי מספרת לכולם.

עשר שנים אחרי שהגענו לבני ברק סללו רחוב בסמוך לחצר, ובנו בתים בני 4 קומות באותו רחוב. הבתים האלו אוכלסו על ידי משפחות עם ילדים בגילאים שונים. אלה היו החברים הראשונים שלי.

את השנים הראשונות בבית הספר, עשיתי בבית ספר דתי שהיה במרחק רב מביתנו. מכיתה א' הייתי נוסעת לבד באוטובוס לבית הספר. המחיר לנסיעה באוטובוס היה חצי גרוש. בבית הספר חלק גדול מההוראה היה ללמוד בעל פה קטעים שלמים וארוכים מהחומש. היינו לומדים פרקים שלמים, ואמא שלי הייתה תמיד עוזרת לי ללמוד כי היא שלטה בפרקים שלמים מן התורה בעל פה מבית אביה.

בשנות ילדותי הייתי חברה בתנועת הנוער העובד. שנות ילדותי היו מלוות בהרבה שמחה ואהבה מצד המשפחה הגרעינית ומצד המשפחה המורחבת.

בית הוריי היה בית הכינוס המשפחתי השבועי. בכל שבת אחרי בית הכנסת היו הדודים והבני דודים, מתכנסים בבית הוריי, אוכלים את הגפילטע פיש ואת הצ'ולנט שאמא שלי הייתה מכינה, ויושבים ושרים זמירות שבת ושירי מחתרת (שירי מחתרת- לחי, אצל) ושירי ארץ ישראל. גדלתי במשפחה מאוד שמחה וקישרי המשפחה מאוד הדוקים. הן עם בני דודים מצד אימי, והן עם בני הדודים בבני ברק מצד אבי.

סבתא בילדותה

תמונה 1

בתיכון למדתי בבית ספר חילוני. בכיתה יא' מקובל היה שיוצאים לשבוע עבודה לקיבוצים- מחנה עבודה בקיבוץ מטעם הגדנ"ע (גדודי נוער- עם הקמת המדינה הם לחמו להקמת המדינה, ואחרי ההקמה הם סייעו לקיבוצים חדשים ולמושבים לקיים חקלאות ישראלית.) הכיתה שלי יצאה בחודש מאי 1969 לקיבוץ מעיין ברוך בגבול הצפון. נסיעה שבשעתו ערכה ארבע שעות בתחבורה ציבורית.

כשהגענו אחרי שפרקנו את החבילות שלנו ושובצנו בחדרים, הזמינו אותנו מרכז הקבוצה לבריכה של הקיבוץ. הבריכה הייתה בעצם איגום של חלק מנהר החצבני, ואכן הלכנו כולנו לבריכה.

בבריכה חיכו לנו בחורים צעירים שהתברר שאלה חיילי הנחל שנמצאים בתקופת השל"ת (שירות ללא תשלום). בעודי יושבת על שפת הבריכה עם חברותיי, שאחת מהן הביאה משקפת צלילה עגולה שמכסה את כל הפנים, אחד החיילים שישב בצד השני של הבריכה סימן לי וביקש ממני את המשקפת. זרקתי לו את המשקפת ממקומי אל עבר החייל, אלא שהמשקפת באופן בלי מכוון, פגעה במצחו, פצע אותו והתפוצצה.

אני לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. את החייל פינו לחדר מיון קדמי בקרית שמונה. רציתי באותו יום לחזור חזרה הביתה, ניסו להרגיע אותי. כשהגענו בערב לחדר האוכל הקיבוצי ראיתי את החייל כשראשו חבוש. הסבירו לי שבאותו ערב אין תחבורה ציבורית שחוזרת לתל אביב, והמפקד של הקבוצה לא הסכים בשום אופן לשחרר אותי.

למחרת בבוקר היינו צריכים לצאת לעבודה במטע התפוחים. התברר שאותו חייל נחל שהיה בשירות מוקדם בקיבוץ, מרכז את העבודה של המתנדבים במטע התפוחים שהיה בעמק החולה, במרחק של חצי שעה נסיעה על גבי טרקטור. אני הודעתי לחברותיי שישנו איתי (היינו ארבע בנות בחדר) שאני לא יוצאת היום לעבודה במטע. אני מחפשת דרך לחזור הביתה בגלל המבוכה, ונשארתי בחדר. לקראת הצהריים דופק בדלת מישהו. הוא נכנס וזה החייל החבוש, שבעדינות רבה מסביר לי שכלום לא קרה, ואני לא צריכה להיבהל, ולא להרגיש נבוכה. הוא הזמין אותי לחזור לעבודה. התרציתי לחזור למחרת לעבודה. מאז, בכל יום החייל החבוש בא לבקר אותי אחרי יום העבודה בחדר, ואפילו הציע לי טיולים על גבי הטרקטור במחוזות אחרים של הקיבוץ. מאז חמישים שנה אנחנו מטיילים ביחד…

הקשר שלי עם סבא היה טלפוני בעיקרו, אך לנו לא היה בבית טלפון. הייתי הולכת לביתם של השכנים (כי בקיבוץ לא היה טלפונים לכל אחד) היינו קובעים יום ושעה. או שהוא מצלצל וילד מהשכנים בא לקרוא לי, או שהוא מחכה ליד הטלפון בקיבוץ והיו הולכים לקרוא לו. זה היה עדיין בשירות הצבאי של סבא. דרך שנייה הייתה מכתבים שהיינו שולחים אחד לשני. התראנו בערך אחת לחודש כי היו לו תורנויות של סופי שבוע בקיבוץ, והוא לא היה יכול להגיע לעיתים קרובות. בתום השירות הצבאי שלו הוא חזר לבית הוריו בחיפה, ואז הקשר הפך להיות יותר זמין. הוא התחיל ללמוד בחיפה באוניברסיטה.

כשהוא היה בא לבקר אצלי, אבא שלי נתן לו את המכונית לסופי השבוע שבהם הוא היה מגיע אלינו, והיינו מטיילים, מבלים, הולכים להרבה מאוד הופעות באוניברסיטה תל אביב או במועדונים אחרים. בשנת 1971 התחתנו.

בהיותנו זוג צעיר עברנו לגור בחיפה. סבא למד ואני עבדתי בבית חולים רמב"ם, שם גם נולד אבא שלך- עמית.

בשנות הלימודים של סבא באוניברסיטה, אחד המרצים שהיה אדם מאוד מוערך, המליץ על סבא לתפקיד של דוברו של שר העבודה (יוסף אלמוגי), מה שאילץ אותו לשהות שעות רבות בירושלים ולא לחזור הביתה. מכיוון שכך, בחרתי לקחת את עמית התינוק, ולעבור לגור אצל אמי. אז הייתי בחופשת לידה ולא היה לי מה לעשות. סבא אז היה ישן לפעמים בבית מלון בירושלים. עברתי לגור אצל הוריי. בשנת 1973 אחרי המתנה של שמונה שנים לקבלת טלפון אצל הוריי בבית, הותקן הטלפון וזאת בזכות עבודתו של סבא בממשלה. אחרי שלוש שנים, סבא סיים את עבודתו בשירות הממלכתי. קנינו דירה בפתח תקווה ועברנו לגור שם.

במהלך השנים האלה, שגרתי אצל הוריי בבני ברק, עבדתי בשירות הפסיכולוגי חינוכי. בהתחלה כמזכירה, ובמהלך השנים האלה למדתי באוניברסיטת בר אילן פסיכולוגיה וסוציולוגיה.

תעודות של סבתא

תמונה 2

בשנת 1978 נולד עומר, ובשנת 1979 הצטרפנו מתוך אידיאולוגיה לאומית ליישוב הארץ שניתנה לנו על פי המקרא לדורות הבאים. עלינו כגרעין ראשון שהקים את מעלה שומרון (יישוב). החיים לא היו קלים אבל היו מלאי תחושת שליחות וחשיבות לגאולת הארץ. מזה ארבעים ואחת שנה אנחנו מתגוררים במעלה שומרון. בשנת 1983 נולדה עינב ובשנת 1986 פתחתי את סניפי שירות התעסוקה בשומרון, ובהמשך שימשתי כיועצת תעסוקה ומנהלת הלשכה לתעסוקה אקדמיים.

במהלך השנים האלה עשיתי תואר שני ותואר שלישי, שעם סיומו התחלתי ללמד באוניברסיטת אריאל, ובמוסדות אקדמיים אחרים. ההתמחות שלי היא בהתנהגות ארגונית.

במהלך השנים ישבתי בשיפוט בבית הדין לעבודה כיועצת במכרזים של נציגות שירות המדינה וראשות שדות התעופה.

לאורך כל הקריירה שלי המשפחה הייתה במקום הראשון. חיתנתי את ילדיי זיכיתי בעשרה נכדים מופלאים וזה האושר הכי גדול שלי.

סבתא ומשפחתה

תמונה 3

סבא וסבתא כיום

 

תמונה 4

הזוית האישית

סבתא:  נהנתי לספר לנכדתי על תולדותי.

נועם: אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות להכיר יותר את סבתא ואת חייה.

 

מילון

אצ''ל
ארגון צבאי לאומי

שירי מחתרת
שירים שנכתבו בשקט, לא לפרסום, באופן שמעט אנשים יודעים עליהם.

חצי גרוש
מטבע (כסף) שהיה נהוג לפני חמישים שנה.

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון“

הקשר הרב דורי