מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תולדותיי בארץ לשעבר פלישתינה

אני ונועם בשיעור מחשבים
אבשלום ואני ביום נישואינו
אני זכיתי לראות בהקמת מדינת ישראל בשמחה ובריקודים ברחובות וגם בכאב ובצער של כל מלחמות ישראל הסיפור של חיי לאה בירגר

תולדותיי בארץ לשעבר (פלישתינה)

אני זכיתי לראות בהקמת מדינת ישראל בשמחה ובריקודים ברחובות וגם בכאב ובצער של כל מלחמות ישראל

הסיפור של חיי לאה בירגר

אמי, מינה גרוס, הגיעה עם משפחתה לנמל יפו בפלשתינה (היום ישראל) בשנת 1904, כשהיא הייתה בת ארבע. אבי, משה מלין, הגיע עם משפחתו לנמל יפו בפלשתינה (היום ישראל) בשנת 1913, כשהוא היה בן שלוש עשרה. בשנת 1919 עברה המשפחה של אבי לרחובות. אבי עבד כנהג ובאחת מנסיעותיו ליפו הכיר את אמי.

בשנת 1922 הורי, משה ומינה התחתנו ברחובות. אבי המשיך לעבוד כנהג בקו המוניות רחובות – יפו. בתחילה עבדו הנהגים מרחובות בנפרד והתחרו אחד בשני. בהמשך הבינו כי כוחם יגדל אם יתאחדו ולכן התאחדו לאגודה שיתופית אחת בשם ״דרום״. לאחר מכן החליטו להתאחד גם עם האגודה שפעלה בראשון לציון ונקראה ״יהודה״. לאחר האיחוד בין נהגי רחובות וראשון נקראה האגודה החדשה ״דרום יהודה״, לימים אגודה זו הפכה לחברת האוטובוסים הציבורית ״אגד״. אבי שהיה בין ראשוני נהגי האגודה השיתופית ״דרום״, בעצם היה בין מקימי התחבורה הציבורית בישראל.

אמי עזרה לפרנסת המשפחה הצעירה כאשר פתחה מסעדה וגלידה בשנת 1923 ברחוב הרצל, ברחובות. בנוסף לעבודתה במסעדה עסקה אמי גם בסידור העבודה של נהגי האגודה ״דרום״.

תמונה 1
המסעדה והגלידה של אמי ברחוב הרצל פינת יעקב, רחובות, 1923

אני נולדתי ברחובות בשנת 1929, הבת האמצעית בין אח גדול ואחות קטנה. הורי חיו כאן תחת השלטון הטורקי והשלטון הבריטי (החל מ-1919). תמיד היו כאן מאורעות של ערבים נגד יהודים ולרוב השלטון הבריטי עמד לצד הערבים יותר מאשר לצידינו. המאורעות המשיכו עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

תמונה 2
אני ואחותי רינה אופנהיימר בשנת 1938 ובשנת 2017

החיים אז היו קשים. לא היה רדיו (הרדיו הראשון הגיע לבית הורי בשנת 1937), לא היה מקרר וגם לא תנור ולכן היו מחלקים ברחוב קרח לקירור ונפט לבישול על פתיליה. חלב היו מחלקים כל בוקר עד פתח הבית. בנוסף לא היו כיריים, גז, מכונות כביסה וכמובן שלא היו טלוויזיה וטלפון בכל בית.

למדתי בעברית בבית ספר עממי ברחובות עד כיתה ח׳, ואחר כך למדתי בבית ספר למסחר ספרא בתל אביב. לאחר סיום לימודיי עבדתי במועצה של ראשון לציון עד נישואיי.

תמונה 3
1936 – כיתה ב׳ בבית הספר העממי ברחובות. אני שנייה משמאל למעלה

נישאתי לאבשלום בירגר בשנת 1947. אבשלום נולד בשנת 1919 בבאר יעקב ומשפחתו היתה מבין המשפחות הראשונות בראשון לציון. אבשלום עצמו היה מראשוני חקלאי ראשון לציון וגידל אבוקדו ומנגו.

תמונה 4
תעודת ההוקרה לאבשלום בירגר מהתאחדות איכרי ישראל
תמונה 5
אבשלום ואני ביום נישואינו 3.6.47

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בנוסף לעבודתו הקשה בחקלאות, החל לעבוד בשנת 1952 גם כנהג בקואופרטיב המשותף ״דרום יהודה״. במלחמת השחרור גוייס אבשלום לגבעתי כנהג להסעת חיילים. בזמן עבודתו ב״דרום יהודה״ ו״אגד״ בהמשך, גוייס עם האוטובוס שלו, לכל מלחמות ישראל והיה שותף בכל הקרבות. כפי שציינתי, בשנים הראשונות לקום המדינה לא היו טלפונים בכל הבתים, אלא רק בבתיהם של מי שהוכר כעובד חיוני ליישוב, כגון: רופאים, עובדי מקורות וחברת חשמל. לכן בזמן המלחמות הראשונות הועברו הודעות מהחיילים בחזית למשפחותיהם באמצעות המשפחות שבבתיהם היו טלפונים.

הקמנו את ביתנו ברחוב הרצל פינת מוהליבר בראשון לציון. הבית המקורי קיים עד היום. אבשלום עבד עד ליומו האחרון בחקלאות וכנהג ״אגד״ ואני כעקרת בית.

נולדו לנו שלוש בנות: דורית (1948), איריס (1952) ואולי (1959). הבנות למדו בבית ספר ״חביב״, הבית ספר העברי הראשון בארץ. לאחר מכן המשיכו לימודיהן ב״גמנסייה״ ושרתו בצבא. דורית שירתה כאחות, איריס בחיל הקשר ואורלי בחיל האוויר.

במהלך השנים נולדו לי 9 נכדים ו-13 נינים, ונועם ביניהם.

עם התפתחות הטכנולוגיה וכניסת המכשירים החשמליים השונים לבתים, החיים מעשו קלים ונוחים יותר. אך עם הנוחות השתנתה התרבות. בין היתר השתנתה תרבות המשחק והמפגש שהיו נהוגים בעבר, כשהילדות והנכדים שלי, שיחקו ברחוב בקלאס, חבל, חמש אבנים, גוגואים (חרצני משמש) ועוד. היום לצערי, הילדים מעדיפים לשחק במחשב ובטלפון הנייד ולא יכולים לזוז בלעדיו.

הנכדים והנינים מבקרים אותי הרבה. אצלי בבית אנחנו משחקים במשחקי קופסה ולא במחשב ובטלוויזיה. בזמן המשחק המשותף אנו צוחקים, נהנים, מדברים ולומדים הרבה אחד מהשני. אני מספרת להם סיפורים מעניינים מילדותי ומעבירה להם פתגמים, חוויות ושירים מילדותי ומשפחתי. לדוגמה: אמי נהגה לדקלם לבנותיי דקלום רוסי ישן החוזר על המילים ״קוסטינקה״ תוך סיבוב כף היד. גם אני דקלמתי לנכדיי ולניניי דקלום זה, העובר אצלנו במשפחה מדור לדור. בנוסף לימדתי את נכדיי וניניי פתגמים שונים כגון: ״סוף גנב לתלייה״ שפירושו כל גנב מגיע לעונש, ו״הדרת פני זקן״ שפירושו תן כבוד למבוגרים ממך.

אני ונועם משחקים יחדיו

תמונה 6

קוראים יחד – 2010   

תמונה 7

הזוית האישית

לאה בירגר: רני, סבתא רבתא, מאחלת לך נועם, ניני היקר, שחייך יהיו קלים ושלווים יותר. שתחייה במדינתינו בבריאות והלוואי שגם בשלום, לאחר 70 שנות קיומה של מדינתינו ולאחר כל כך הרבה מלחמות מקווה שסוף סוף יגיע השלום. אני גאה בכך שכל ילדיי, נכדיי וניניי גרים בישראל ומשרתים את המדינה.

נהנתי מאוד מהחוויה של התכנית בזכותה ביליתי שעות רבות עם נועם, ניני.

מילון

"יהודה"
ארגון אוטובוסים של ראשון לציון

"דרום"
ארגון אוטובוסים של רחובות

ציטוטים

”״סוף גנב לתלייה״“

”״הדרת פני זקן״ “

” "אם תהיה חרוץ תגיע רחוק בחיים"“

הקשר הרב דורי