מאגר סיפורי מורשת

דניאל אהובה, אני מתרגשת ומודה על הזכות לספר לך על סיפור חיי.

נולדתי בשם אסתר רקל זלצמן בתאריך 5.1.1955, בעיר לה פלטה שבארגנטינה, להורי קלרה קרמר דה זלצמן ז"ל ומריאנו זלצמן ז"ל.

אני האחות הבכורה משלושה אחים: לאח האמצעי קוראים אלברטו מויסס זלצמן, (היום חגי זלצמן). שמו של האח הקטן פבלו זלצמן. אמי הייתה עקרת בית, משוררת ובעברה מורה ואבי היה רופא. גדלתי בבית חם ואוהב, ערכי ובעל מסורת יהודית.

סבי וסבתי, משני הצדדים הגיעו מרוסיה. ההורים של אמי, בנימין קרמר ז"ל  ואדלה סליסינגר דה קרמר ז"ל. הכירו בגיל צעיר, התחתנו והביאו לעולם שבעה ילדים, אמי הייתה הבת הרביעית, אשר נולדה בלה פמפה. בגיל שנתיים עברה עם משפחתה לעיר לה פלטה.

ההורים של אבי, פבל זלצמן ז"ל ואסתר רקל פיטברג דה זלמצן ז"ל, הגיעו נשואים מרוסיה. אבי נולד בארגנטינה במויסס ויליאה. אבי הילד השני מתוך שלושה.

הייתה לי ילדות נהדרת, גרנו בבית חם, גדול, עם חצר אחורית, גינת פרחים וגינת ירקות. למזלנו לא היה חסר לנו כלום. הורי העניקו לי ולאחיי המון אהבה, ביטחון ודאגו לכל צרכינו.

המשפחה הגרעינית של סבתא

היינו מאוד קשורים למשפחה המורחבת, סבים (מדובר על הורי אמי, מכיוון שאת סבתי מצד אבי לא הכרתי וסבי מצד אבי נפטר כשהייתי מאוד קטנה), דודים ובני דודים. המפגשים המשפחתיים ובמיוחד אלה מהחגים הם אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר עבורי. למרות שמשפחתי לא הייתה דתיה, מאוד שמרנו על המסורת, בראש השנה וביום כיפור הלכנו לבית הכנסת ושם פגשנו את המשפחה ואת אנשי הקהילה היהודית שבעיר. לחשוב על האווירה ועל העוצמה שברגעים האלו גורמים לי עד היום להתרגשות רבה.

בשל היותי יהודייה למדתי בשני בתי ספר: האחד ממשלתי (נורמל מס' 2 על שם דרדו רוצ'ה) שם למדתי בשעות הבוקר והשני יהודי (חיים נחמן ביאליק), שם למדתי אחר הצהרים. למדתי קראו וכתוב בספרדית ובעברית, וכך גדלתי, בשני עולמות "הארגנטינאי" ו"היהודי".

מגיל תשע השתתפתי בתנועת "איחוד הבונים", היו קבוצות מחולקות לפי גילאים והפעילות הייתה בימי שישי ובימי שבת. יש לי המון זיכרונות טובים מאותה התקופה. שם וב"שולע" (בית ספר ביידיש), רכשתי את הערכים של העם היהודי ואת אהבת ציון, הייתי ציונית. כשגדלתי הייתי מדריכה בעצמי בתנועה. בקיץ יצאנו למחנות לערים רחוקים מלה פלטה. עברתי חווית בלתי נשכחות.

מגיל 15 אני בזוגיות עם נפתלי סיון, סבא שלך בן לקלרה גולדברג תוודא לחיים ארוכים וחוסה סונטיצקי ז"ל, אנחנו ביחד כמעט כל חיינו. הכרתי אותו בשולע ובתנועה, שמו אז היה נסטור ריקרדו סונטיצקי, ביידיש קראו לו נפתולי. כשהייתי בת 17 והוא בן 19 השתתפנו בתוכנית מטעם התנועה: "הכשכון" (הכשרה ומכון בארץ ישראל) היינו 10 חודשים בארץ, עם עוד חברים, בשני קיבוצים ובמכון מורים בירושלים, טיילנו והכרנו את ארץ ישראל. אחד הקיבוצים היה קיבוץ היעד של התנועה: קיבוץ אור הנר.

חזרנו לארגנטינה ולאחר שנתיים התחתנו, בתאריך 9.3.1974.

סבתא וסבא

סבתא וסבא בחופה

אני סיימתי לימודים לגננת ומורה לכיתות א' ו-ב' וסבא למד פסיכולוגיה, יחד עם זאת המשיך להיות פעיל בתנועה.

העלייה לישראל

בתאריך 20/7/76 נולד בנינו הבכור, אוריאל. בתאריך 31/12/76, כשהוא היה בן חמישה חודשים עלינו לארץ ישראל, ישר לקיבוץ אור הנר (הקיבוץ בו אנחנו גרים עד היום). הפרידה ממשפחתי הייתה מאוד קשה עבורי.

החיים בקיבוץ היו מאוד שונים מהחיים שהכרתי. באותה התקופה הייתה לינה משותפת בקיבוץ, כלומר הילדים ישנו בבתי הילדים ללא ההורים. היה לי מאוד קשה להתרגל לזה, אך מכיוון שהקיבוץ היה בתהליך מעבר ללינה משפחתית, זה עודד אותי להישאר ולהסתגל לחיי הקיבוץ. היו לנו חברים מאוד טובים וזה מאוד עזר. כעבור שנתיים, המשפחות שלי ושל סבא עלו לארץ. ההורים התגוררו במרכז קליטה ברעננה והאחים התגייסו לצה"ל ולאחר מכן למדו באוניברסיטה.

בתאריך 4/4/79 נולד בנינו השני, יגאל, אבא שלך. אומנם עדיין לא עברנו ללינה משפחתית, אך הרגשתי שאני מצאתי את מקומי בעולם. לאחר מספר הצבעות, בשנת 1982, עברנו ללינה משפחתית ואני הייתי המאושרת בין המאושרים, אוריאל ויגאל עברו לישון בבית! הבית היה קטן אבל הלב רחב.

בשנת 1982 הציעו לי ללמוד סיעוד. למדתי בבית ספר לסיעוד על שם "רקנטי" בבית החולים סורוקה השייך לאוניברסיטה בן גוריון בבאר שבע. הייתה זו תקופה מעניינת ומאתגרת, לא רק רכשתי מקצוע, אלה בפעם הראשונה יצאתי מ"הבועה" שבה גרתי אל לחברה הישראלית. לראשונה הייתי במגע עם אנשים מאוד שונים ממני, דתיים, בדואים, מזרחים, ערבים, נפתח לי עולם חדש וסוף סוף הרגשתי ממש חלק מהחברה הישראלית.

בתאריך 6/1/87 נולדה מיה, בתנו השלישית, שהוסיפה אושר ושמחה למשפחה.

גם סבא שלך יצא ללימודים ולמד עבודה סוציאלית.

משנת 1988 ועד היום אני עובדת במרפאת הקיבוץ, מפעל חיי.

ילדיי גדלו והתחנכו בקיבוץ, אני סבורה שאין מקום טוב יותר לגדל ילדים.

הילדים של סבתא וסבא

שלושתם למדו ורכשו מקצועות, התאהבו, התחתנו והביאו ילדים לעולם. אוריאל התחתן עם קרן וכסמן ונולדו להם שלוש בנות: יובל, ליה ורוני. יגאל התחתן עם ורד וייס ונולדו להם ארבעה ילדים: יולי, דניאל והתאומים שקד ושיר. מיה התחתנה עם יניב ברלינר ונולדו להם שני ילדים: אלה ואסף והם מצפים בקרוב לעוד בת (בעזרת השם).

מאז שהפכתי לסבתא, הבנתי מה היא אהבה טהורה. אי אפשר להסביר את האושר, השמחה הגאווה וההתרגשות שהביאו לחיינו. אין רגע טוב יותר עבורי, שכל המשפחה ביחד סביב השולחן, נהנים מהאוכל, מהשיחות וגם מהרעש והבלגן שיש בבית.

שבט משפחתי

קיבוץ אור הנר נמצא בעוטף עזה. מקום ירוק, שליו, ילדים שרוכבים באופניים ממקום למקום ובלילה שומעים את יללות התנים, מקום בטוח שטוב לחיות בו.

השביעי באוקטובר

בתאריך 7/10/2023 המציאות השתנתה – התוודענו לכך שהמקום שלנו בטוח כמו שהרגשנו.

באותו יום שבת, בשעה 6:29, התעוררנו ל"צבע אדום" ולכמות לא שגרתית של טילים ונפילות. רצנו לממ"ד והבאנו אלינו את כל המשפחה שהייתה באותו רגע בקיבוץ (אוריאל וקרן היו באותו בוקר בחו"ל), לא ידענו שבאותם הרגעים, מחבלים נכנסו לארץ והסתובבו קרוב אלינו.

סבא הלך לאימא שלו, סבתא קלריטה שהייתה הלבד בביתה גם בקיבוץ ונישאר אצלה.

מאוחר יותר, נודע לנו שהחתן שלי, יניב, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ, השתתף בקרב נגד מחבלים בקיבוץ ארז שממול אור הנר, ייתכן שפעולה זאת מנעה מהם לחדור גם אלינו.

באותו בוקר לא הבנתי את גודל האסון ועומק המחדל. כאשר ראיתי בטלוויזיה את הטנדר עם מחבלים בשדרות, חשבתי, איך יתכן שחדרו לארץ? אך באותו רגע חשבתי שתוך כמה דקות יגיע הצבא ויטפל בהם. זה לא קרה.

השעות חלפו, התחלנו לקבל הודעות על חברים מקיבוצים סמוכים, אשר שנרצחו על ידי מחבלים ועדיין לא קלטתי את גודל האירוע.

אחר הצהריים, לאור המצב, מיה וילדיה וסבא עם הבנות של אוריאל וקרן, יצאו מהקיבוץ לבית שלך במשמר איילון. אני נשארתי בבית עם קרובת משפחה שהגיעה מחו"ל והתארחה אצלנו. לאחר מכן, סבא חזר הביתה, בקושי נתנו לו להיכנס לקיבוץ. קרן ואוריאל הצליחו לחזור ארצה.

קיבלתם אותם בהמון אהבה ורגישות.

למחרת גם אנחנו התפנינו, לקחנו את סבתא קלריטה לגוסטבו, אח של סבא וסבא ואני וקרובת המשפחה הצטרפנו למשפחה שבביתך.

באותו יום ראשון ה-8/10/23 אור הנר הוכרז "שטח צבאי סגור", ניתן צו פינוי לכלל האוכלוסייה. רוב הקהילה התפנתה למלון בטבריה, לשם הגענו לאחר חמישה ימים שהיינו אצלכם. סבא חזר לקיבוץ כי נקרא לעזור במועצת שער הנגב, מקום עבודתו עד פרישתו לפנסיה. לאחר חודש בו שהינו בטבריה עם חברי הקיבוץ, החלטנו לעבור למלון "אורינט" שבירושלים וכך להתקרב יותר לשער הנגב.

אוריאל חזר לקיבוץ על מנת לנסות ולהפעיל מחדש את מפעל ההסעדה, אותו הוא מנהל. קרן והבנות עברו לשדה בוקר, ביחד עם משפחתה של קרן. אני, מיה וילדיה עברנו לירושלים. יניב נשאר בקיבוץ בכיתת הכוננות.

הייתה תקופה מורכבת ומאתגרת – היינו פליטים בארצנו.

עד היום קשה לי לקלוט מה שהיה ועדיין קורה בארץ ומתפללת בכל יום להחזרת החטופים ולשלום החיילים. לאחר החלטת הקהילה, בחודש פברואר, התחלנו לחזור הביתה ביחד עם מרבית החברים, היה טוב וקל לחזור למוכר ולשגרה המבורכת. לבשל ארוחת ערב ולשבת סביב השולחן בביתנו עם כל המשפחה, גורם לי אושר ומתברר שזה לא מובן מאליו.

נכדותיי ונכדי האהובים: יובל, ליה, יולי, דניאל, רוני, אלה, שקד, שיר ואסף והקטנה שבדרך,

אני מאחלת לכם/ן שתזכו לחיות בארץ ישראל, במקום בטוח ושליו, ללא מלחמות. שכל אחד ואחת מכם/ן י/תהיה שלמ/ה עם עצמו/ה, ושהבריאות והאושר יהיו מנת חלקכם/ן.

אוהבת תמיד וללא תנאי.

הזוית האישית

סבתא אסתר: המפגש איתך דניאל, נתן לי הזדמנות להכירך בפן אחר. תלמידה בבית הספר, אחראית, קשובה, אהובה על מוריה, חברה טובה, שואלת, מתעניינת ודואגת לי בכל פרט. גם ניתנה לי הזדמנות לספר לך אודות תחנות חיי ולהיזכר בהן.