מאגר סיפורי מורשת

בס"ד    שתינו בנות 70

כן, שתינו, המדינה ואני, בנות 70! מזל טוב!!

כבוד הוא לי לחגוג איתך מדינתי היקרה!

אומנם את עוד צעירה, חזקה, מתחדשת מובילה….

ואני…. צעירה ברוחי אבל גופי לא משהו!

שמי סילביה פונטקורבו/אליקים, נולדתי ברומא שבאיטליה כו' טבת תש"ח, שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השניה.

גם אני נחשבתי לסוג של "תקומה" בעיני משפחתי. אבל כדי להבין מה הכוונה אספר לכם בכמה משפטים על המשפחה שלי – משפחת פונטקורבו/טדסקי.

משפחת שורשית, 7 דורות באיטליה, משפחה אוהבת, אהובה, מוערכת גם בסביבה הקרובה וגם במקום עבודה.

אבי עבד כמנהל חברת ביטוח גדולה ברומא ואמי הייתה תופרת בגדי ילדים במתפרה יוקרתית.

ב-1938 נולדה אחותי הבכורה, וכמו כל ילדה ביקרה בגנים ממשלתיים ושיחקה עם חברים רבים. אבל החיים השתנו וחושך ירד על איטליה. ב-1943  הפכה ההשפעה הגרמנית לכיבוש צבאי ישיר. אם בהתחלה היהודים זכו להגנת המשטר, עתה היו לנרדפי "חוקי הגזע".

וכך, אבי פוטר ממקום עבודתו ונאלץ להתרחק מן הבית בחיפוש עבודות מזדמנות ולפעמים משפילות.

אימי גויסה כתופרת דגלי המדינה, ולאחותי לא הרשו יותר לבקר בגן.

הגרמנים העלו רעיון שבזכותו יהודי רומא יכולים להציל את חייהם. הרעיון כך היה: לאסוף להם 50 קילו זהב תוך ימים ספורים בלבד! כולם כמובן תרמו את רכושם ואת תכשיטיהם. אפילו האפיפיור דאז "הפאולוס ה-12" תרם זהב בשם הוותיקן, כדי להציל את קהילת יהודי רומא. בתומם, כל יהודי שתרם מסר גם את שמו ואת כתובתו וכך בקלי קלות הגרמנים גם גרסו יותר מ-50 קילו זהב וגם את היהודים.

ב-12 באוקטובר 1943 נכנסו הגרמנים לגטו רומא ולקחו את כולם…. ילדים, נשים, זקנים וחולים, ללא שום רחמים, ושלחו אותם לגיהינום.

רק בודדים זכו לחזור משם. ב"ה הורי ואחותי השניה, שהייתה בסך הכל בת שבועיים, ניצלו בזכות טוב ליבם של מספר גויים, שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי להחביא אותם במרתפים. ממש "חסידי אומות העולם".

ב-1948 נולדתי, ואיתי החיים חזר לשגרה, אבי התקבל שוב למקום עבודתו, וכך גם אימי. שקט היה בבית, הוריי לא דיברו ולא סיפרו על תקופת החושך. אפילו לא הייתי מודעת על מה שעבר עליהם. על איך הם הסתדרו ושרדו כמעט 10 שנים!

וכך עברו השנים, בגיל 17 הוסמכתי להוראה והתחלתי ללמד בבית ספר יהודי, לשם הגיעו יהודי טריפולי, לוב, מרוקו, תוניס בדרכם לארץ ישראל…

בגיל 21 גם אני החלטתי לעלות לארץ. בראשית דרכי למדתי באולפן בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן.

באותו זמן הקשר עם הירדנים היה מתוח מאוד! היו אזעקות, ירידות למקלטים, ואשקר אם אומר שלא פחדתי…

אחרי שנה התחתנתי, הקמתי משפחה, וגם הוריי עלו לארץ למרות היותם לא צעירים.

כאן נולדו ילדיי, נכדיי, ומקווה לזכות לראות גם את ניניי. אני תמיד חושבת שהצאצאים שלי ידעו תמיד בת כמה אהיה…

אהיה תמיד בגיל המדינה☺

תודה בורא על כל מה שנתת לי. יהי רצון שאזכה לחגוג עוד כמה שנים עם המדינה הנפלאה הזאת!

שתינו בריאות, חזקות ועצמאיות!  אמןןן!!!!!

הזוית האישית

סילביה: היה לי מאוד כייף להגיע לבית הספר ולעבוד עם נכדתי האהובה מיכל. ולספר לכיתתה סיפורים על ילדותי. מיכל: הייתי בטוחה שסבתא לא תשתף פעולה אבל שמחתי שסבתא בסוף באה.