מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בתל אביב הקטנה בצל המלחמות

בשנת 1942 נולדתי בבי"ח הדסה ברחוב בלפור בת"א. הבריטים שלטו אז בארץ. לעיתים קרובות הוטל "עוצר" על-מנת לעצור את חברי המחתרות אנשי האצ"ל והלח"י שהתנגדו לכיבוש. בשנת 1947 הסתיים המנדט הבריטי. במאי 1948 הוכרזה המדינה, הערבים לא השלימו עם חלוקת הארץ ואז פרצה מלחמת השחרור, הערבים פלשו מכל מדינות ערב. היישוב היהודי שמנה כ- 600,000 איש נלחם בגבורה ובמלוא עוזו על קיומו. גרתי קרוב לתחנה המרכזית בת"א, ת"א הופגזה ופצצות נפלו בתחנה המרכזית הכדורים שרקו מכל עבר בעיקר מהכנסייה הרוסית באבו כביר היכן שנמצא היום בית הספר לטבע. כדורים נכנסו לחדר השינה שלנו ובנס לא נפגענו. אזעקות היו כמעט בכל לילה הילדים ישנו לבושים עם נעליים ובכל פעם שנשמעה אזעקה רצנו למקלט אל השכנים שמעבר לכביש את הכניסה לבניין אטמו בשקי חול על-מנת שלא יחדרו הכדורים. מקלטים כמו שאנו רגילים היום לא היו. המלחמה הייתה קשה מאוד ולבסוף הצבא הצליח להדוף את האויב הערבי. חלקם עזבו את בתיהם וברחו מהארץ לארצות ערב.

אחרי המלחמה בקושי הייתה עבודה ולתושבים לא היה כסף וגם קשה היה להשיג מזון. ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון ודב בן יוסף הכריזה על משטר חירום שמבוסס על צמצום. שנקראה "תקופת ה"צנע" הממשלה החליטה על הנפקת פנקסי מזון עם תלושים לכל משפחה לפי מספר נפשות וכך אפשר היה לקבל מזון.

בשנת 1948 התחלתי ללכת לגן הילדים בסמוך לתחנה המרכזית. לגננת קראו אסתר. לא רחוק משם הייתה תחנת הרכבת לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה, ברחוב הרכבת הייתה ממוקמת תחנת הרכבת המרכזית של תל אביב שהובילה לירושלים. ובירושלים הייתה תחנה ראשית שממנה יצאה הרכבת לתל אביב והגיע לתחנה המרכזית וממנה המשיכה לרחוב הרכבת וחצתה בדרכה את רחוב אלנבי והמשיכה לרחוב הרצל ומשם לשכונת שבזי ועברה מעל גשר שקיים עד היום, התחנה האחרונה הייתה ביפו מול שפת הים בת"א, האתר נקרא היום התחנה באתר ישנו עדיין קטר ישן מאותם הימים.

בחופש הגדול: עיקר הבילוי היה הים, שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר הייתה עוברת משאית ואוספת את ילדי השכונות לשפת הים בגבעת עליה ביפו אז זה נקרא (ג'בלייה).

משחקי הילדותרובם היו בחוץ שיחקנו יחפים בכביש החול כביש כמו שיש לנו היום עוד לא נסלל אז.המשחקים היו: "מחניים" ושבע אבנים, על המדרכה שיחקנו ב"קלאס", בסוס ארוך, בחמור חדש. בחצר שיחקנו בחבל ובמחבואים. בבית בחמש אבנים ובריכוז.

יחסי שכנות – כולנו ביחד בחג הסוכות

בחצר ביתנו גרו 6 משפחות. לכל משפחה היה צריף קטן ובו חדר ומטבח השירותים היו משותפים לכל השכנים. היחסים היו כמו בני משפחה. בחג הסוכות בנינו סוכה גדולה משותפת לכולם. מבוגרים וילדים עזרו בהקמתה הילדים הכינו שרשראות מניר צבעוני דבק הכנו מקמח ומים.

בשבתות כל השכנים יצאו עם כסאות נוח לחצר הגדולה שנוקתה ביום שישי, ישבו ודיברו וסיפרו בדיחות לצילו של עץ האקליפטוס הענק ובהומור אמרו עכשיו אנחנו בפארק.

באביב ובסתיו נסענו עם הדודים לירקון ישבנו על שפת הנחל וכל משפחה הביאה אוכל פרסו את האוכל על שמיכה וכולם אכלו במשותף בתום הארוחה עלינו על סירות מנוע גדולות ושטנו לאורכו של הנחל, בדרך היו פרוסות רשתות מלאות בדגים. שטנו עד שהגענו למפלי מים גדולים שנשפכו לירקון ונקראו "שבע טחנות" ע"ש שבע טחנות הקמח מהתקופה העות'מאנית.

לימודים לאור עששיתבשנת 1949 התחלתי את לימודי בביה"ס הדתי ל"בנות מזרחי" מכל קצות העיר הגיעו לביה"ס ברגל.שיעורים הכנו לאור עששית שהיא מנורת נפט, חשמל עוד לא היה. גם לבשל בישלו בפתיליה או בפרימוס את הנפט קנינו ממוכר הנפט שעבר בכל רחוב עם תלת אופן רתום למכלית שמולאה בנפט והיה מצלצל בפעמון האנשים ירדו אליו עם פח וקנו ליטר נפט או שני ליטר.

מקרר חשמלי לא היה עדיין. המקרר שלנו היה ארון עץ קטן עם תא שבו היו מכניסים קרח. היה מוכר קרח שעבר ברחוב עם סוס אליו רתום ארגז גדול ובו קרח. גם הוא היה מצלצל בפעמון וקרא בקול "קרח! קרח!" השכנים ירדו וקנו רבע בלוק, או שליש בלוק.

בביה"ס רוב הבנות אהבו את שיעורי ההתעמלות, אני הצטיינתי ברוב ענפי הספורט בגיל 12 ייצגתי את בית ספרי בתחרות הספורט הארצית שהתקיימה באצטדיון שהיה ליד נמל ת"א זכיתי באליפות הארץ בריצה ובקפיצה למרחק.

תנועת נוער: הלכתי לתנועת הנוער העובד שהיה ברחוב טשרנחובסקי בת"א, הגיעו אלינו הוריו של יזהר כהן, סולימן הגדול ואשתו שרה, סולימן היה שר ואשתו מתופפת. כל הנוער היה שר אתם. בחופש הגדול נסענו לקיבוצים למחנה קיץ.

כשסיימתי את בית הספר היסודי עדיין לא מלאו לי 15 שנים, יצאתי לעבוד על-מנת לממן את לימודי בתיכון. מכרה של אימי סידרה לי עבודה בבורסת היהלומים שהייתה באחוזת בית בת"א, עבדתי כחניכה. בתום העבודה נסעתי ללימודי בתיכון "עירונית א". ממשכורתי מימנתי את לימודי ועזרתי גם להורי. רוב בני דורי עבדו ולמדו.

מסיבות: בערב שבת נערכו מסיבות כל פעם בבית אחר המארח הכין כיבוד קל ושתייה היה לנו פטיפון עם תקליטים שהופעל עם ידית רקדנו לצלילי מוסיקה משנות השישים ונרקמו שם חברויות בין הבנים לבנות. על מועדונים מי חלם רק חיכינו ליום שישי שיגיע בכיליון עיניים. היינו הכי מאושרים שבעולם הייתי רוצה לחזור לאותם הימים שחברות הייתה חברות ושכנים היו שכנים.