מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אהבה ללא תנאי – סיפורה של שרה שורקה הירשפלד

אני וסבתא שלי
סבתא בתור ילדה עם משפחתה
סיפור חיים

שמי הפרטי הוא שרה מרגלית שם משפחתי הוא מדנס הירשפלד. נולדתי בתל אביב בתאריך 30.9.45, ערב שמחת תורה, בתם השנייה של צבי ויוכבד מדנס, זיכרם לברכה.

הוריי עלו מפולין בשנת 1933, ובארץ אבא בנה בתים ואמא סללה כבישים. הם עסקו בבניית הארץ במלוא מובן המילה. אימא הגיעה מהעיירה חרובישוב ואבא מהעיירה קוז'ניץ. שניהם גדלו בבתים ציוניים שעודדו אותם לעלות לארץ ישראל. התכנית הייתה שמשפחותיהם יעלו אחריהם. אבי הספיק  לשלוח כסף להוריו על מנת לעזור להם לעלות לארץ, אך לעולם לא נדע אם הכסף הגיע ליעדו. מלחמת העולם השנייה פרצה. הוריי היו שרויים בחוסר וודאות גדול. רק בתום המלחמה נודע גודל האסון. שישה מליון יהודים: גברים, נשים וטף נספו. שואה גדולה. משפחתו של אבי הובלה למחנה טרבלינקה ושם נטבחה. שלוש בנות דוד של אבי ניצלו. משפחתה של אמי הושמדה באושויץ. מהתופת ניצלו דוד ושני בני דודים. איך ממשיכים הלאה אחרי כזה אסון?

תמונה 1
צבי ויוכבת מדנס הוריי היקרים

 

ולמרות הכל הורי המשיכו והקימו משפחה. הם הכירו והתחתנו בתל אביב. במשך שבע שנים שירת אבא בבריגדה היהודית. בשנים אלה שהה מחוץ לגבולות הארץ כדי לשמור על המדינה הקטנה שלנו. אחרי החתונה עברו להתגורר ברחוב אחד העם בתל אביב וחלקו עם עוד משפחה מטבח ושרותים משותפים. בבית זה נולד גדעון, אחי הבכור. משפחת כהן שגרה בבית המשותף עזרו לאמי לגדל את אחי בשל שהותו של אבי מחוץ לגבולות הארץ. אמא מספרת שכשאבא חזר הביתה לאחר השירות בבריגדה היהודית גדעון, שהיה תינוק עת נשלח אבי לשירות הצבאי, לא הכיר אותו.

כשאבא השתחרר מהבריגדה הוא קיבל בית בשכונה לחיילים משוחררים ביד אליהו בעיר תל אביב. בית צמוד קרקע פינתי עם שלושה חדרים. באותם ימים בית כזה נחשב לוילה של ממש. על מנת לסייע בפרנסת המשפחה, השכירו הוריי חדר אחד לזוג צעיר. אותו זוג: אסתר ונח וישמן הפך לחלק מן המשפחה. בחצר ביתנו הם התחתנו ובביתנו נולדו להם תאומים.

תמונה 2
אבא שלי חייל בבריגדה היהודית שומר על המדינה מרחוק

 

שמונה שנים לאחר הולדת של אחי הבכור, נולדתי אני. קיבלתי במתנה שני שמות על שם שתי הסבתות שלי שאותן הכרתי מסיפורים בלבד. חמש שנים אחריי נולדה אחותי הקטנה יפה, הקרויה אף היא על שם סבתנו, יפה שיינדל.

אני כל הזמן חושבת על הוריי, והם איתי כל הזמן. איך הצליחו להקים משפחה לדאוג לפרנסה כשכל משפחתם הושמדה? איך אפשר? אבל הוריי ראויים להערכה ולהערצה על רוחם האיתנה, על האמונה והרצון עז לחיות ולהמשיך בארץ ישראל. הם המשיכו הלאה ומן העשייה המרובה הם קיבלו כוח להמשך.

הוריי ליכדו סביבם פליטים רבים לאחר השואה. אני זוכרת חגים בבית עם 20 איש סביב שולחנות ערוכים מתבשיליה הטובים של אימי, ומזמורים בקולו הנדיר של אבי. אבי הוא נצר לחסידי גור. הוא גדל על בירכיו של סבו שהיה רב, והביא איתו מבית אבא את מסורת ישראל וזמירותיה, אותן שר בקולו המיוחד. תבשיליה של אמי וזמירותיו של אבי העניקו תחושת אחדות וכח לפליטים ולפליטים חסרי המשפחה שהתקבצו סביב שולחנם.

כשהתחילו להגיע היהודים הניצולים לארץ, פרסמה הסוכנות היהודית כל יום ראשון בשעה אחת בצהרים תוכנית שקראו לה חיפוש קרובים. אני זוכרת אותי כילדה יושבת צמודה לרדיו. בבית שקט מצמרר, ואני עם רשימה של כל שמות בני המשפחה. עקבתי אחר הקראת השמות. אולי מישהו ממשפחתי נשאר בחיים? בדרך הזו נודע לנו כי הניה'לה, בת דודתו של אבי, שרדה את השואה והגיעה ארצה. אספנו אותה והיא גרה אתנו עד יום חתונתה, שנערכה אצלינו בבית.

הניה'לה היא ניצולת אושוויץ, ועל סיפוריה גדלתי. רשמתי כל מילה. כבר אז נדרתי נדר לעשות הכל כדי שלא נשכח. המעט שניצלו סיפרו על התלאות שעברו המשפחות עד להשמדתם. כל משפחתו של אבי הובלה בחול המועד סוכות מקוז'ניץ למחנה ההשמדה טרבלינקה. בשל כך בכל חול המועד סוכות כינס אבי את בני משפחתו ועירו ששרדו לציון זכרם ולעילוי נשמתם. עם הזמן התעורר הצורך להוציא ספר להנצחת העיר קוזניץ וקדושיה. אבא אסף חומרים מבני העיר ומקרובים בארץ ובחול, והוציא לאור את ספר הזיכרון של עיירת קוז'ניץ בעיברית ובאנגלית. הספר נמצא בביתי.

מפעל חיים נוסף של אבא היה הקמת אנדרטה גדולה בחולון לזכרם של בני משפחתו ועירו. הוא גייס כספים, התייעץ עם אדריכלים והקים אנדרטה מרשימה בה חקוקים שמות המשפחה שלי לזיכרון דורות. עד היום אחיי ואני פוקדים את האנדרטה הזו פעמיים בשנה. הוריי דיברו רבות על בני משפחתם. אנו הכרנו את כולם, אבל רק מסיפורים. אפילו תמונות של בני המשפחה לא תמיד היו. כשהוריי עלו לארץ הם לקחו איתם אך מעט. הם לא ידעו שמעולם לא יראו שוב את בני משפחתם.

אבא עבד בבניין, טיפח את המשפחה וטיפח גינת ירקות ופירות. אמא טיפחה את משפחתה, ולפרנסתה טיפלה בילדים של אחרים. בארץ היו ימים קשים של תקופת הצנע, וגם בבית המצב הכלכלי היה קשה מאוד. נוסף לירקות ולפירות שגידל בחצר, בנה אבא לצרכי המשפחה לול תרנגולות מטילות, ובריכה לברווזים. ואני בתור ילדה בכל בוקר הייתי אוספת את הביצים ומלקטת ריג'לה (רגילת הגינה- עשב שתרנגולות אהבו). משיקולים כלכליים הלכו הוריי לקנות בשוק התקוה הרחוק ולא קנו במרכז הקרוב לבית שהיה יקר יותר. פעם בכמה חודשים היינו מקבלים חבילה מדוד אברם מאמריקה. בחבילה היו: סירופ שוקולד, קקאו, אגוזן (חמאת בוטנים), בגדים בשביל הילדים, ומעט כסף שהטמינו בכיסים של הבגדים, במטרה לעזור לנו מעט.

הייתה תקופת צנע בארץ. חסרו מצרכים בסיסיים ולכן חילקו תלושים לכל משפחה לפי מספר הנפשות. עם התלושים היינו הולכים לצרכנייה ליד התחנה המרכזית בתל אביב ומקבלים סוכר, אורז, קח ואבקת ביצים בהקצבה.

אמא בישלה אוכל טעים. ממעט עשתה הרבה. כיבסה לבד (לא הייתה מכונת כביסה או מייבש), תלתה כביסה וגיהצה. לפתוח ארון בגדים בבית זה לראות סדר מופתי, ולהריח ריח טוב. הבית היה נקי ומסודר. אמא הייתה אישה יפה ומטופחת. היא הייתה מרכז הבית, ולב המשפחה כולה. את מרבית בגדיי תפרה אמי בעצמה (הייתה לנו מכונת תפירה בבית). את הנעליים היו קונים לי בבית חרושת לנעליים, כי שם היה זול יותר. אך על איכות הנעליים אמי לא התפשרה וקנתה לנו את הטובות ביותר.

למדתי בבית ספר יסודי "החיל". בימים אלה לא הייתה תלבושת אחידה. למדו איתי בכיתה  ילדים למשפחות בעלות מעמד גבוה, והגיעו לבושים בבגדים, שנראו לי אז כילדה, כבגדים מהודרים למדיי. גם ילקוטם המיוחד נראה שונה מילקוטי הפשוט. אבל אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו. מהוריי ספגתי ערכים חשובים, ובהם לומר תודה על מה שיש וליהנות גם ממעט. בכיתה ד' ניגש אליי מנהל בית ספרי, וביקש ממני לעזור לתלמיד בכיתה ב. בכסף שקיבלתי קניתי ספרי עזר ללימודים. שמחתי לעזור לעצמי, ובכך גם לעזור להוריי.

תמונה 3
אחי גדעון ואני בת שנתיים
תמונה 4
אמא שלי ואני ליד ביתי ביד אליהו
תמונה 5
אני והוריי ואחי גדעון

האהבה להוריי ולבית ממנו באתי

הוריי עבדו קשה לפרנסתם, ויום השבת היה מוקדש למנוחה, לעבודה בגינת הירק ולטיול משפחתי. מדי פעם היינו יוצאים מהבית במוצאי שבת עם האוטובוס הראשון ונוסעים לשפת הים בתל אביב. היינו מטילים בטיילת, יורדים לחוף ואוכלים ארוחת ערב שאמא לקחה איתה מהבית. הייתה אוירה משפחתית נעימה ומרגיעה. לפעמים היינו יורדים תחנה אחת לפני אחרונה והולכים לאכול גלידת ויטמן. זו הייתה גלידה טעימה ויקרה. הוריי היו קונים מנה אחת ומבקשים גביע ריק כדי שיוכלו להעביר חצי מן לגביע הנוסף. כך יצרו שתי מנות שאותן אכלנו אני ואחותי בהנאה. אהבנו ללכת ברגל תחנה אחת עד שפת הים.

בדרך לשפת הים עברנו חנויות וחלונות ראווה רבים. אחת מהן הייתה חנות של ויצו. בחלון היו מיוצגים בגדים ברקמה שקראו לה רקמה ישראלית. החנות הייתה מיועדת בעיקר לתיירים, כי מחירי הבגדים היו גבוהים. כילדה התלהבתי מאוד משמלה שחורה עם רקמת זהב. ראיתי גם את מחירה: 105 לירות. במושגים של שנות החמישים זו הייתה שמלה יקרה מאוד. ולי היה ברור שזו שמלה שאני רק יכולה לחלום עליה. בכל פעם כשנסענו לאכול גלידת ויטמן עברנו ליד החנות. הוריי קלטו את התלהבותי ואת רצוני בשמלה. באחד הטיולים המשפחתיים בעודי עומדת ומסתכלת על השמלה, אמרה לי אמי: "שרה'לה, אם את רוצה מאוד את השמלה ניקנה לך אותה לחלוקת תעודות הבגרות". ובאמת, כמה שנים לאחר מכן,  לכבוד ארוע סיום בית הספר התיכון וקבלת תעודת הבגרות – שימחו אותי הוריי במתנה חלומית: השמלה שבמשך שנים ניבטה אליי מחלון הראווה, הוצאה משם בשבילי. אני יודעת שהשמלה נקנתה כמה חודשים לפני המאורע הגדול. כשהוריי נתנו לי אותה למדידה פרצתי בבכי. הבכי היה מהול בשמחה ובתרגשות וגם בדאגה להוריי על הכסף הרב ששילמו. הוריי היו מאושרים שהצליחו לשמח אותי. וכך צעדתי, אני, שרה'לה מדנס, בתם של יוכבד וצבי – ועליתי לבמה לקבל את התעודה עם השמלה שבה כל כך רציתי בה. שמחתי ושמחת הוריי הייתה רבה.

תמונה 6
קבלת תעודת בגרות

 

שמלה זו עברה מאז תיקונים רבים, אבל היא איתי ומלווה אותי כקמע. סמל לאהבתם של הוריי ולאהבתי שלי אותם ואת הבית שהקימו. בכל פעם כשאני מספרת את הסיפור, ומראה את השמלה, אני חושבת על הכסף הרב שהוריי היו צריכים לחסוך כדי להגיע לסכום הניכסף. אם זו לא אהבה ומסירות – אז אינני יודעת מסירות ואהבה מהי. השמלה בשבילי היא סמל להערצת הוריי, ולערך נוסף שהם הקנו לי: לא כל דבר בא בקלות, ולפעמים צריך לעבוד קשה כדי להשיג דבר מסוים. אבל אם רוצים אין זו אגדה.

חשוב לי לציין שלמרות המצב הכלכלי הקשה בארץ, ובכלל זה גם במשפחה שלי, הייתה לי ילדות נהדרת, שהיוותה בסיס איתן וטוב להמשך חיי. הערכים שינקתי מבית הוריי בילדותי הם שבנו את מי שאני היום: אדם שמח בחלקו, ומסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. נכדתי אדוה, שאוהבת לשמוע את סיפורי ילדותי, שאלה אותי פעם: "סבתא, הייתם עניים"? הסתכלתי עליה ועניתי: "אולי היינו עניים, אבל כילדה לא הרגשתי שחסר לי דבר".

בשכנות לבית הורי היה המשפחתון של סוניה. מאוד אהבתי ילדים ותמיד אחרי בית הספר(כיתה ה*) הייתי הולכת לעזור לגננת בעבודתה. נחשפתי לעבודה החינוכית וזה מאוד מצא חן בעיני. הוריי קנו לי לוח וגירים, ובבית הייתי משחקת הרבה בגננת או במורה ותלמידים. כבר בתקופה זו של חיי ידעתי שכשאגדל אהיה אשת חינוך.

בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד, חולצה כחולה ושרוך אדום. נהניתי מן הפעילויות ומן המפגשים החברתיים. אבי שהשתייך לתנועת ביתר (בבית העניקו לי את אהבת הארץ וחשיבותה של ארץ ישראל כי אין לנו ארץ אחרת), אף פעם לא העיר לי על כך שאני הולכת לתנועה שמשויכת למפלגה אחרת. המסר היה שאם טוב לך טוב גם לנו.

בתנועה הכרנו את הארץ ברגלים לאורכה ולרוחבה, והמטרה הייתה הגשמה בקיבוץ. חלפו השנים והתגייסתי לגרעין נחל יחד עם חבריי מן התנועה. מסלול הצבא שלי היה מעניין ומגוון, ועשיר בחוויות: טירונות במחנה 80 ושל"ת בקיבוץ גבע שם למדנו לעבוד בענפים השונים. השל"ת הכשיר אותנו להגשמה בקיבוץ. בסיום הצבא הגעתי למשמר דוד, קיבוץ צעיר שזקוק לכח אדם כדי לצמוח ולגדול. אני נרתמת לעבודה החינוכית שהביאה עמה צורך ורצון ללמוד עוד, ולהתמקצע בתחום.

במשמר דוד הכרתי את רפי, חבר גרעין אשבול. בתאריך 27.8.1968 נישאנו והקמנו בית בקיבוץ. אני המשכתי בעבודה החינוכית, ורפי עבד כדפס. במשמר דוד נולדו לנו שלוש בנות, שלושה פרחים: נורית רותם ולילך. השנים עוברות, הילדות גדלות ומתפתחות לגאוותנו, ההורים.

במשמר דוד השקענו רבות, קבוצת אנשים שנתנה מעצמה ונוצר קשר אדוק למקום ולאנשים השותפים לעשיה ולמאמץ להקים את הקיבוץ על רגליו. משמר דוד ידע משברים כלכליים לא מעטים. ב 1981 פרץ משבר נוסף, משפחות עזבו, וקבוצות הגיל של בנותינו הצטמצמו. בהחלטה כואבת וקשה גם אנחנו עזבנו, את המקום שבו חיינו 17 שנה, מקום שהיינו שותפים בבנייתו, ושבו נולדו שלוש בנותינו.

מכיוון שאהבנו את חיי הקיבוץ החלטנו לעבור לקיבוץ אחר: נחל עוז. בנחל עוז היו שני זוגות חברים שלנו, שהיו לנו עוגן במקום החדש. לשמחתנו הילדות נקלטו מהר וטוב למרות חששותינו. לנו היה קשה. בשבתות היו באים חברים ממשמר דוד לביקור. הם קיוו שאחרי שנה נחזור. הביקורים שימחו והיקשו כאחד.

הזמן עושה את שלו ואנחנו כבר 38 שנים בנחל עוז. עדיין עם געגועים למקום שאהבנו, ולפעמים עדין אומרים משמר דוד כשמתכוונים לנחל עוז.

בנחל עוז עבדתי כגננת וגם היום כגמלאית אני עובדת עם ילדי גן חובה, מעשירה את השפה העברית ומחזקת אותם בתחום הרגשי והחברתי. ורפי בעלי, הגמלאי, מסיע את ותיקי הקיבוץ לפעילויות השונות ויחד אנחנו מטפחים משפחה לתפארת. שלוש בנות ובני זוגם ו- 8 נכדים.

תמונה 7
אני רפי בעלי ושלושת בנותי מימין לרפי נורית הבכורה באמצע לילך הצעירה ולידי רותם האמצעית שבשלושת בנותי
תמונה 8
נכדי נטע (הנכד הבכור מבין השמונה) אדווה ועופרי הילדים של רותם
תמונה 9
יניב יובל ונוגה ילדיהם של נורית
תמונה 10
סופיה (שעמה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי) ועמית הנכד הצעיר משמונת הנכדים ילדיהים של לילך

 

סרטון האהבה:

הזוית האישית

סבתא שורקה: כשסופיה נכדתי שאלה אותי אם ארצה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, השבתי מיד שאני מוכנה שמחה ומתרגשת. שמחה על ההזדמנות שניתנה לי להיות איתך בתוכנית, לחזק את הקשר ולספר על ילדותי בתקופה שבה קמה המדינה. להראות את הדומה והשונה וללמדה, שלמרות הקשיים שליוו את סיפור ילדותי, הייתה לי ילדות נהדרת ואני יודעת להעריך את מה שיש ולומר תודה והערכים שליוו את ילדותי הם הבסיס למה שאני היום בשיתוף תוך כדי הפרויקט למדתי מנכדתי ולימדתי אותה היו רגעים מאוד מרגשים לשתינו הפרויקט הוא מאוד חשוב ומומלץ לכל ילד בגיל המתאים להשתתף התיעוד שתיעדתי את הסיפור שלי בעזרתה של סופיה, הוא זיכרון לדורות תודה רבה להוגי הרעיון וישר כוח למבצעים.

סופיה: כששמעתי על תכנית הקשר הרב דורי, רציתי להשתתף בתכנית, בכדי להתקרב לסבתא ולשמוע סיפורים מפעם היה לי מעניין לדמיין ולשאול שאלות ובעיקר לבלות עם סבתא.

מילון

חיפוש קרובים
אחרי מלחמת העולם השנייה כשהתחילו היהודים הניצולים לחזור לארץ, התחילו לחפש את קרוביהם. על מנת לסייע לקרובי המשפחה לשוב ולהיפגש הסוכנות היהודית הגתה את הרעיון שתהיה תוכנית רדיו ששמה חיפוש קרובים. כל יום במשך ימות השבוע, בשעה אחת בצהריים, הקריאה הקריינית שמות של ניצולים שהגיעו ארצה. ואני כילדה, קיבלתי מהוריי את הרשימה של המשפחות שלהם, ישבתי צמודה לרדיו כשבבית שקט מצמרר כדי לשמוע אולי נגלה קרוב משפחה של הוריי. ככה גילינו את הניה'לה, בת דודה של אבא שלי.

ציטוטים

”"תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה"“

הקשר הרב דורי