מאגר סיפורי מורשת

שרה נינה (כינוי נינט ) נולדה בעיר קהיר במצרים לאלברט וגרציה סבטון, בשנת 1939.

האבא הגיע מאיטליה והאם נולדה במצרים. שרה  הבת הבכורה לשלושה אחים – יגאל, אהרון ואח נוסף שמואל, שנולד בבאר שבע.

במצריים שרה חיה במשפחה אמידה. אביה היה סוחר בדים, מקצוע שבזמנו היה מאוד מרוויח. הם גרו בבית מרווח  שברשותם. ביתם היה באזור בו חיו יהודים. שרה גדלה במשפחה מסורתית, הם שמרו שבת ואת החגים.

הוריה דיברו ספרדית, צרפתית, איטלקית ואנגלית. במצרים למדה בבית ספר צרפתי סנט ונסו דה פול שנוהל ע"י נזירות שהחמירו מאוד בכללים ובחינוך. בילדותה שרה למדה בבית ספר לבנות בלבד שלימדו בו נזירות. כל יום היא הייתה לוקחת אוטובוס מביתה לבית הספר. בבית הספר למדו עד שעה 16:00 כל יום. בית הספר הנוצרי בו למדה היה בית הספר הטוב ביותר באזור.

בבית הספר הזה למדו יהודים ונוצרים בעלי אמצעים והיחס בתנאים ובדרישות היה זהה ליהודים ולנוצרים. על מנת שתוכל להיכנס לבית הספר ללא בעיות, אבא שלה תרם חולצות וביגוד לנזירות. בבית הספר הייתה הפרדה מוחלטת בין התלמידות הנוצריות לכל השאר, שום אינטראקציה לא התקיימה ביניהן. שרה  נזכרת שפעם אחת  היא נכנסה לתוך החלק של הנוצרים בבית הספר וחיקתה אותן בניסיון להיות כמוהן – אביה זעם על הניסיון שלה לחקות את הנוצריות.

אלברט, אביה, היה ציוני אדוק ולכן, בעקבות הרדיפות והאיסורים על היהודים במצרים, החליטה המשפחה לעלות לישראל. לאחר מלחמת העצמאות הוצאו נגד היהודים איסורים וניתן היה לעזוב את אדמת מצרים רק באשרה מיוחדת המאשרת זאת ופרט לבגדים נאסר על  היהודים  להוציא את  רכושם – כל הרכוש היהודי הופקע לשלטון המצרי. מאחר והיה להורים דרכון איטלקי הם יכלו לצאת ממצרים  לאיטליה.

באיטליה הם שהו זמן מה במחנה עולים ברנדזה – שרה זוכרת שזה היה ברמה גבוהה יחסית למעברות בארץ. מאיטליה הם עברו לצרפת ושהו במחנה קמפ  סנט ארנס. ביציאה ממצריים האבא נעזר באחיו שהיה אחראי על הספינות והדוד סייע להם  לעבור יותר בקלות ומהר את המעבר לאיטליה. לאחר שמונה חודשים הם נשלחו דרך הסוכנות למחנה עולים בפרדס חנה.

הם שוכנו באוהלים והתנאים היו קשים – חוסר פרטיות, שירותים בחוץ, וקושי גדול להסתגל בעיקר מפני שהציפיות היו  שונות. הם שמעו על פרדסים ועל ארץ זבת חלב ודבש ובעיקר בגלל העובדה שהתנאים היו שונים מרמת החיים שלהם במצרים.

לאחר  7-8 חודשים במעברת פרדס חנה  עברה שמועה במעברה שניתן לעבור ולהתגורר בעיר. שרה מספרת שהעולים שמחו לשמוע על המעבר להתגורר בעיר, גם אם לא ידעו לאיזו עיר.

משפחתה הועברה לבאר שבע בספטמבר, שנת 1949. מיקמו אותם במעברה שהייתה ליד בית העלמין הערבי, יחד עם חלק משכניהם מהמעברה בפרדס חנה. במעברה הוקמו  15-20 אוהלים גדולים, בהם התגוררו זמנית עד לקיום הבטחת המדינה והעברת המשפחה לדירות. שרה אומרת שלימים הוריה סיפרו, שכאשר שמעו על המעבר לעיר הם דמיינו בתים, שירותים פרטיים ותנאים כפי שהיה להם בקהיר.

הם הגיעו לעיר חרבה, שאנשי צבא מסתובבים בה, לאחר מלחמת השחרור היו חדירות של ערבים, חול ובעיקר חול ואוהלים עם שירותים בחוץ. המיקום ליד בית העלמין הערבי, גרם לחוסר שינה  בלילות, שרה אומרת: "זה אינו מקום מגורים למשפחות". משפחתה הייתה סבורה כי מצב זה לא אפשרי וכי תוך כמה שבועות הם יקבלו דירה.

לאחר חודש וחצי, בהיות שרה בת 11, משפחת סיטבון קיבלה את "הווילה המובטחת"- דירת חדר וחצי בשיכון דרום, אך עדיין עדיפה על התגוררות לצד המתים. הבתים היחידים הבנויים בשיכון היו שלהם ושל שכניהם.

"שכונת דרום", או "שיכון דרום" היא  השכונה הראשונה שהוקמה אחרי מלחמת העצמאות, כהמשך לעיר העתיקה, ומדרום לה. היא זוכרת חנויות ובתים הרוסים לאחר מלחמת השחרור. היא מספרת שלא היו מים ולא חשמל.

מים לקחו ממאגר מים שהיה לא רחוק מהבית  ולתאורה השתמשו בעששית נפט. מקררים לא היו והם היו קונים בלוק קרח. היה קושי גדול בהשגת מצרכי אוכל בסיסיים והייתה הקצבת אוכל בהתאם לגודל המשפחה ע"י פנקסים. האב, שבמצרים עבד בעבודה שאינה פיסית, היה חייב לעבוד כפועל במחצבה.

לאחר זמן מה הם התאקלמו בעיר, אהבו את העיר ולאט לאט הם התחילו לראות בהתפתחותה, שבהתחלה הייתה איטית מאוד.

שרה למדה בבית הספר בארי שנקרא גם מצדה, והיה בית הספר הראשון שהוקם בבאר שבע. בבית ספר זה למדו הילדים מהשכונה ויותר מאוחר גם תלמידים משכונה א', שכונה שנבנתה מעט מאוחר יותר. לילדים היה קל להתאקלם והם למדו את השפה מהר וסייעו להורים בבעיות השפה.

 שרה מספרת כי בבית הספר לא היה סדר ולא שמות לשיעורים ולנושאים אותם למדו, כפי שקיים היום. מורותיהם היו מורות מהקיבוצים הקרובים והקשר עם המורים היה טוב. זכורה לה המורה הראשונה, עדנה,שבסוף השנה הזמינה  את הכיתה אליה לקיבוץ.

בשעות אחה"צ היא השתתפה בפעילות תנועת השומר הצעיר שהיה קרוב לביתה, המדריכים היו מהקיבוצים, שהעסיקו אותם בסיפורים להכרת המורשת של העם היהודי, לימדו אותם שירים בעברית, ריקודי עם  ויצרו אווירה נעימה. סרטים הלכו לראות במקום מאולתר, בו נפרש  בד לבן, וישבו על ספסלים מעץ לצפות בסרטים.

בסיום הלימודים בבית ספר בארי המשיכה שרה ללמוד במקיף א', שנוהל בתקופתה  ע"י המנהלת פועה מנצ'ל.

בבאר שבע היה בית חולים קטן, לא הייתה אוניברסיטה ולא מוסדות תרבות אחרים. היו שני מרכולים גדולים אשר חילקו פעם בחודש מזון. התושבים היו עומדים בתור וקונים את האוכל בעזרת תלושים קצובים, לפי מספר הנפשות, לסוכר, אורז, מלא דג מלוח, ריבה, זיתים ועוד. שרה אומרת: "אפילו לחמניות לא היו. מי חלם על לחמניות?" המרכולים פרסמו את הימים ובכל יום של חלוקה עמדו אלפים בתור. בגלל ששרה הגיעה ממשפחה אמידה ונשאר להם כסף ממצריים הם הצליחו להשיג לפעמים דברים מתחת לשולחן.

הכול היה בעיר העתיקה – הספר, המכולת, חנויות ספרים, בית חולים קטן שנקרא הדסה, גם התחבורה העירונית והבין עירונית יצאה מהעיר העתיקה. היו שני אוטובוסים שנסעו מתל אביב לבאר שבע ומבאר שבע לתל אביב. את הכרטיסים  קנו  בקיוסק שבעל הקיוסק מכר גם גזוז וגם כרטיסים. היום  היא אומרת:  באר שבע הפכה להיות בין הערים היפות שהאזרחים גאים בה. כבישים וכיכרות נסללו בה. אוניברסיטה לתפארת, בית חולים ומוסדות רבים לרווחת התושבים.

בגיל 16, הכירה את מי שבעתיד יבקש את ידה ויהיה לבעלה, את אלברטו-אבי, בזכות חברתה הטובה נורה. שרה נהגה לבקר את נורה  ולעזור לה,  מכיוון שהאימא שלה נפטרה בתקופה זו. היא יצאה עם חברתה נורה ואביה  לשבת בגני תקווה שבפתח תקווה לביקור במשפחתה.

במהלך השבת ביקר אלברטו, שהיה חבר של אחיה של נורה, הם פטפטו מעט, ולאחר מכן חזר לביתו. באותו יום, יותר מאוחר חזר שוב בטענה כי בא לשתות קפה ואז התעניין במשפחתה ומוצאה וכך גילו ששניהם ממצריים, ממוצא איטלקי.

לאחר מפגש זה, הוא נסע לשנה לקמרון באפריקה, לאחיו ששימש קונסול ישראל בקמרון, וכל עת שהותו שלח לה מכתבים, בצרפתית ובעברית. כאשר חזר מקמרון היא הייתה לקראת סיום התיכון. הוא הגיע לביתם, ביקש את ידה מהוריה. האימא התנגדה, בטענה  שהיא קטנה עדיין ואינה עצמאית בבישול ובעבודות הבית. לאחר שאבי סיפר מאיזו משפחה, הסתבר שהאימא הכירה את המשפחה ושמחה לדעת שמשפחתו של אלברטו היא משפחה מכובדת

לאחר חצי שנה חזר שוב וביקש שוב את ידה. שרה מספרת: "הורי ביקשו שנתארס על מנת שנוכל לבקר בבתים אחד של השני כי אז זוגות לא חיו יחד לפני החתונה ומשפחתי הייתה שמרנית מאוד". לאחר האירוסין  החלו להיפגש רק בשבתות -שבת  בפתח תקווה במשפחתו ושבת במשפחתה. לאחר חצי שנה הוא ביקש שוב את ידה ובגיל 18 פחות חודש, התחתנו.

החתונה התקיימה ב- 12.10.1956, בחצר ביתם, מאחר ולא היו הרבה אולמות ואולם כסית, האולם היחיד שהיה באזור היה יקר. הביאו ספסלים מבית הכנסת הסמוך והרב היה אחראי על הברכות. האוכל שהוגש, היה פרוסות עם טונה וביצה. לא היה בעיר אוכל, מפני שזו הייתה תקופת הצנע במדינה.

לאחר הנישואים גרו בצריפים שוודיים בפתח תקווה, ליד הורי בעלה. הפרידה ממשפחתה ומהעיר הייתה לה קשה ושלוש שנים לאחר מכן חזרו לבאר שבע ובנו  את משפחתם בבאר שבע.

בעלה עבד במשטרה והתקדם בקורסים, לבסוף היה ראש לשכה לתפקידים מיוחדים, גם היא החלה את עבודה כפקידה זוטרית ולאחר שלמדה התקדמה יפה כמזכירה ומנהלנית.

נולדו להם שני ילדים -קובי ונאוה

לפני נישואיה עבדה שרה בחנות פלס – חנות ספרים השייכת למשפחת הרשקוביץ. בסיום הלימודים אביה דאג לה לעבוד בעירייה כשליחה. היא חלמה להיות  פקידה ומזכירה.

לאחר נישואיה למדה פקידות והדפסה  ולאחר מכן עבדה בעירייה כפקידה וככל שלמדה כך התקדמה. היא עבדה במקומות שונים – מפעלי תובלה, לשכת הבריאות, סוכנות, מס הכנסה בגיר. מתוך מקומות  העבודה שצוינו  המקומות  בהם עבדה שנים רבות היו מכתשים, במחלקת הרווחה בעיריית באר שבע ומנהלנית במקיף ו'.

שרה מספרת שבכל מקום בו עבדה, תרמה מזמנה האישי ויזמה יוזמות חברתיות מעבר לנדרש בעבודתה.

כאשר עבדה בבגיר, חברה שרצתה לעסוק בתחום העור. לבגיר הייתה בעיה של עובדים וידוע שהדרום-אמריקאים טובים מאוד בעסקי העור. שרה ביוזמתה הלכה ללשכת עבודה חיפשה ומצאה 25 דרום אמריקאים שיוכלו לעבוד בבגיר. גם אחרי שדאגה להם לעבודה ולקליטה מהירה, לא שכחה אותם ולקחה אותם ליום כיף בצפון.

כאשר עבדה בלשכת הרווחה בבאר שבע, דאגה ויזמה מעבר לשעות עבודה שלה לקשישים, ביקרה בבתיהם וכאשר ראתה את הבתים החליטה לעשות מעשה ולדאוג לצביעת בתיהם. היא גייסה את בעלה ובעלה דאג ל-20 חיילים, היא חיפשה ודאגה לשנורר צבע וצבעו בתים של קשישים בשכונה ג' ובשכונה ד'.

בתיכון מקיף ו' בו הייתה מזכירה, התעסקה בטיולים ובתשלומים. לאחר כמה שנים של עבודה קודמה לתפקיד מנהלנית. שרה עשתה שינויים רבים בבית הספר וקידמה פרויקטים ויוזמות חברתיות.

שרה  דאגה לקיר ההנצחה בכניסה לבית הספר, לחיילים, בוגרי המקיף שנפלו. היא כינסה את וועד ההורים, דיברה על ליבם  וקיר ההנצחה הוקם. בנוסף, סייעה ללהקת הריקודים חולית – היא ראתה שהתלמידות שאוהבות לרקוד בבית הספר רוקדות על חול שהיה במקום. היא במרצה, דאגה לרצפת פי,וי,סי  וגם לתלבושות של הלהקה.

שרה הלכה לריינס, החנות הכי גדולה של בדים. היא פנתה אליו בבקשה לשאריות בדים ועשתה עסקה עם ריינס כי פעם בחודש תבוא אליו לקחת את כל הבדים שנשארו לו. היא העבירה את הבדים  למורה לריקוד של הלהקה שתוכל לתפור תלבושות.

לאחר שפרשה, התארגנה  קבוצה של מתנדבים לספר את סיפור שחרורה של העיר לתלמידי בתי הספר היסודי. שרה עשתה זאת בשמחה, מתוך רצון לחבר את הילדים לעיר.

את עשייתה למען החברה הוקירו והעריכו רבים.

במשך השנים  גם אביה וגם אחיה נפלו במהלך שירותם  בצה"ל. אביה ז"ל נפל תוך כדי מרדף אחר פדאיון, הוא נורה ונפטר כעבור זמן מה. יגאל שימש כמושל טול כרם ונפל במלחמת יום כיפור.

 בעלה והיא אהבו לטייל ולבלות, הם טיילו במקומות רבים בעולם – איטליה, צרפת, בלגיה ועוד.

שני ילדיה למדו במוסדות להשכלה גבוהה, נישאו  והקימו משפחות.

נולדו נכדים וברבות הימים גם נינים

אלברטו -אבי, בעלה של שרה נפטר לאחר 55 שנות נישואין  יפות  וטובות, בשנת 2011.

שרה ממשיכה לענוד את טבעת הנישואין  ולזכור באהבה ובערגה את העבר המשותף.

תיעוד: אופיר אבל  תלמיד כתה י' במקיף א' ורננה קופל  תלמידת כתה י במקיף ו'

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

לשרה המדהימה! רצינו להודות לך, להודות על המסע שעברת אתנו. במשך כמה וכמה מפגשים שמענו את סיפור חייך המרתק למדנו על האישיות המקסימה שלך ועל הראייה המיוחדת שלך על החיים. לימדת אותנו כמה להשקיע זה חשוב. בכל מקום שאתה נמצא תצטיין. למדנו גם כמה לעזור לאחרים זה חשוב וממלא איך מנתינה לאחר אתה מקבל כלכך הרבה. את נתת לכולם, לכל מי שביקש, וכל מי שלא ביקש, ונתת לנו נתת לנו כל כך הרבה ידע וחוכמת חיים שבאמת לא יכולנו ללמוד בשום מקום אחר. נתת לנו חלק ממך וחשפת את עצמך ואת הסיפור שלך בפנינו ואנחנו מודים לך על כך. תודה על הלב הרחב, על המטעמים שהגשת לשולחן, והדאגה שנאכל. תודה ששיתפת אותנו ברגעי העצב שלך וגם ברגעים השמחים שלך, אנחנו מאחלים לך שתמשיכי להיות בן אדם טוב ולהסב שמחה לסובבים אותך, שתהיי בריאה וחזקה, כמו שאת תמיד מראה לכולם. אנחנו נשמח לשמור על קשר.

באהבה אופיר ורננה!