מאגר סיפורי מורשת

ילדות ובית ההורים

קוראים לי שרה, וזה על שמן של שתיים: אחת זו סבתא שלי, אימא של אימא שלי, שקראו לה סוניה שרה. והשנייה על שמה של שרה, אחותו של אבא שלי; שתיהן נספו בשואה. לפני העלייה של הוריי לארץ, הם היו חברים בקבוצה של השומר הצעיר שהיו מיועדים לקיבוץ כלשהו בארץ, טרם העלייה לא ידעו לאן, וכשהגיעו לארץ הגיעו לקיבוץ רמת השופט. אימא שלי היתה בהריון כבר בדרך על האונייה ואני נולדתי בעפולה, בדצמבר בשנת 1948. בקיבוץ היה נהוג שלא ישנים עם ההורים, ישנו בלינה משותפת בבתי הילדים.

אני הייתי תינוקת קטנה וכנראה גם קצת בכיינית, ואימא שלי היתה יוצאת לעבוד. תוך כדי עבודה היא שמעה אותי בוכה. היא הייתה מגיעה לבית הילדים כדי לבדוק מה קורה איתי – אולי אני רעבה? או זקוקה למשהו?, אך המטפלות לא הסכימו שהאימא תטפל בילד. זה מה שהיה מקובל אז, המטפלות הן אלה שמטפלות בילד, הן אלה שאחראיות עליו, האימהות עובדות ובפרק הזמן הזה הן לא אמורות להגיע ולהפריע למטפלות במלאכתן. לאימא שלי היה מאוד קשה עם הקטע הזה. זה לא לקח הרבה זמן, אחרי משהו כמו שנה או שנה וחצי, שהם החליטו לעזוב ועברו לנהריה.

בנהריה היתה לאבא שלי משפחה, הם גרו פרק זמן קצר אצל המשפחה אבל אחר כך מערכת היחסים התעכרה עם הזמן, היה להם קושי עם האירוח, עם התינוקת הקטנה. לאבא שלי לקח זמן למצוא עבודה, העובדה שהם היו עולים חדשים ולא ידעו את השפה לא הקלה. זה היה קשה. בשלב כלשהו הם הבינו שלא יוכלו להשאר שם, והם שכרו חדר גדול בבית ערבי של משפחה בבייט. בייט היא קבוצה מיוחדת של פרסים, שגרו בנהריה בתוך פרדס שלהם, בתוך מבנה גדול. היה להם מבנה נוסף שיכלו להשכיר אותו להורים שלי.

החיים התנהלו בצניעות גדולה מאוד, שירותים ומקלחת בחוץ, וכמובן ששיחקנו המון המון בחוץ. החיים היו בעיקר בחוץ. אנחנו גרנו בבית הזה עד גיל 6 בערך. מהבית הזה הייתי הולכת לבד (אז לא פחדו או דאגו לילדים כמו היום) מרחק של 3-4 ק"מ לגן שלי, כך הלכתי לגן חובה ברגל כל יום. לא היו הרבה מכוניות והכרתי את הדרך, הייתי הולכת הלוך וחזור. זה היה משהו מיוחד לעומת היום שמשגיחים נזהרים ודואגים לילדים.

נהריה שוכנת על ים. אני לא זוכרת אם בתקופה שגרנו בבית הערבי, אבל בתקופה שגרנו בבית שעברנו אליו, היינו הולכים המון לים: זה היה הבילוי האולטימטיבי. כל שבת היינו הולכים לים, ההורים שלי היו רוכבים על אופניים, או הם היו רוכבים ומסיעים אותנו מאחור. בבית הערבי נולדה גם אחותי רוחי.

לאימא שלי קראו אידה ולאבא שלי קראו יעקב. האחיות שלי רחל ורבקה, שתיהן על שמות אחיות של אבא שלי ושל אימא שלי: רבקה היה בשני הצדדים ורחל היתה אימא של אבא שלי ואחות של אימא שלי. אני האחות הבכורה, רוחי צעירה ממני בשנתיים וחודשיים, ורבקל'ה הצעירה, צעירה ממני ב-12 שנה. ממש קיבלתי אותה לבת המצווה.

דת

אחרי השואה, ההורים שלי, שהגיעו ממשפחות מסורתיות (בפולין היו חוגגים את החגים, שומרים על כשרות) – כשהגיעו לארץ, אחרי הפרק הקשה הזה של השואה, אחרי שהרבה מבני המשפחה נרצחו, הם ניתקו לגמרי מגע עם הדת. בכלל לא הלכו לבית הכנסת. זו הסיבה שעד היום, לדוגמא, ביום כיפור כשסבא לוקח את אבא שלך ואת רועי לבית הכנסת, אני לא הולכת. פשוט אני מכבדת את הרצון של אבא שלי לא ללכת לבית כנסת בגלל מה שקרה. זה לא אומר שאני לא מאמינה שאתה צריך להיות בן אדם טוב ולשמור על הערכים כל השנה. אבל אפשר להיות כזה בלי שום קשר לבית כנסת ולתפילה.

עבודת ההורים

בנוגע לעבודה של הוריי, זו היתה תקופה ממש לא פשוטה. אבא שלי עבד פרק זמן מסוים כעגלון, זה אומר שהיה לו סוס ועגלה, והוא העביר משאות לאנשים שנזקקו לזה. אחר כך הוא עבר לעבוד בשטראוס, הוא עבד שם הרבה שנים. עבד כפועל בבית החרושת שטראוס שהכינה גלידה וגבינות, אז לא היה מבחר גדול של מוצרים כמו היום. משפחת שטראוס גרה בנהריה, המפעל התחיל ליד הבית שלהם בנהריה. אני זוכרת את עצמי מבקרת הרבה פעמים את אבא שלי במפעל. הוא היה מראה לי איפה הוא עובד, את המיכלים הגדולים, ואיך הוא עושה גלידה. אפילו אני זוכרת שבתור נערה בת 12 הייתי בחתונה של מיכאל שטראוס ואחותו. החתונה היתה בגן של הבית שלהם. הבעלים של שטראוס הזמינו את כל העובדים לחתונה של הילדים.

אחר כך הוא עבר לעבוד באישאסבסט, זהו מפעל שהיה באזור התעשיה הצפוני של נהריה, שעסק בהכנת לוחות אסבסט, עם השנים הסתבר שזה חומר מסרטן. הרבה מהחברים שעבדו איתו לאורך השנים ספגו את האבק של האסבסט, וחלו באסבסטוזיס, שזה סוג של סרטן מאסבסט ונפטרו. למזלנו אבא לא חלה, ואפילו יש לי תעודת הצטיינות שקיבל כפועל מצטיין באישאסבסט.

אימא שלי היתה בעיקר בבית, אלו היו שנים לא פשוטות שלא היה כסף, הסכום שאבא שלי היה מרוויח לא תמיד הספיק, אז אימא שלי יצאה לעבוד בתור מבשלת אצל מישהי שעבדה בתפקיד בכיר באישאסבסט. היא עבדה הרבה שנים אצלה ואחרי שהיא סיימה את העבודה אצלה, היא הייתה עובדת כמוכרת בחנות של זוגלובק. זוגלובק זה מפעל ידוע של הכנת נקניקים.

המשפחות של שטראוס, זוגלובק ואישאסבסט היו משפחות ייקיות, שהגיעו מגרמניה בין השנים 1933 – 1935  – העלייה החמישית, והתיישבו בנהריה. הם היו אלה שסיפקו תעסוקה להמון אנשים בנהריה. אימא שלי עבדה שם. אני זוכרת כשהייתי בת 12, אימא שלי הייתה רוכבת לעבודה על אופניים ובחזרה הביתה. באחת הנסיעות הביתה היא נפגעה בתאונת דרכים מאוד קשה, היא נפגעה על ידי מכונית שנכנסה בה. היא שברה את הרגל והלסת. היא שכבה שלושה חודשים בבית חולים "רמבם" בחיפה. היינו נוסעים לשם, אבא שלי רוחי ואני, ואני זוכרת שמאוד פחדתי להיכנס לשם, לראות אותה, כי היא עברה ניתוח בירך, הכניסו לה מסמר פלדה כדי לאחות את העצמות שנשברו. והיא שכבה עטופה כולה בגבס ובתחבושות. הרגל היתה מורמת. המראה הזה מאוד הפחיד אותי בתור ילדה. היה לי מאוד קשה להיכנס.

התקופה של שלושת החודשים האלה שהיא לא הייתה בבית הייתה תקופה מאוד קשה. אבא שלי עבד ואנחנו שתי בנות שהיינו לבד, בתקופה ההיא היה מאוד מקובל שאחד עזר לשני: השכנים שלנו דאגו לנו, הביאו לנו אוכל, שמרו עלינו כשאבא לא היה בבית. זו היתה התקופה שפעם הראשונה ששמעתי את אבא שלי בוכה, בוכה בלילה. הוא תמיד הצטייר בעיני כאדם מאוד חזק. ופעם אחת שמעתי קולות מוזרים מהחדר שלו, פשוט שמעתי אותו בוכה. כנראה שזו הייתה תקופה מאוד קשה, כשאימא שלי היתה בבית החולים. הוא גם עבד וגם היה צריך לדאוג לנו. וזה הציף אותו… זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו בוכה.

כשהייתי בת 6 בערך, עברנו לשכונה שנבנו בה בתים לעולים חדשים. הצלחנו בקושי רב לרכוש שם בית. זה היה בית קטן, דו משפחתי, היו בו שני חדרים, סלון , מטבח קטן ושירותים קטנים, עם שטח אדמה ליד הבית. הדבר שהכי הרשים אותי בבית זה השירותים, זוכר שסיפרתי לך שבבית הערבי השרותים היו בחוץ. כאן היית יכול להיכנס לתוך חדרון שהיה בו טוש ושירותים, לסגור את הדלת ולהישאר שם לבד בלי שאף אחד יפריע לך. זה הרשים אותי מאוד. המון פעמים הייתי יושבת שם וקוראת.

אז מה אכלנו ביום יום… דברים מאוד פשוטים, אימא שלי לא הספיקה ללמוד לבשל בגלל המלחמה, השואה והבריחה מהבית, אבל היא למדה לעשות כל מיני דברים, שאנחנו בתור ילדים, מאוד אהבנו. היא הייתה ידועה בשניצלים שלה, במרק עוף שלה וכל מיני סלטים פשוטים של תפוחי אדמה וירקות. מצרכים אני בתור ילדה לא כל כך קניתי, אבא שלי היה קונה בשוק, הוא היה רוכב על אופניים, וקונה מוצרים בשוק. אני זוכרת שבהתחלה לא היה לנו מקרר, אז היו קונים בלוק של קרח שהחזיקו אותו בצבת, לעיתים קרובות היו צריכים להכניס עוד גוש של קרח כדי לקרר את הרהיט הזה שבו החזיקו את הדברים. דברים מאוד מאוד השתנו מאז.

אימא שלי מאוד אהבה לעבוד בגינה. מאוד אהבה לטפל בחתולים, מאוד אהבה לתפור, אז היא תפרה לנו כל מיני דברים. לא למדתי ממנה לתפור וגם לא לבשל, המטבח שלנו היה מאוד קטן, והיא אמרה לי: "יגיע זמנך, את תתחתני, את תצאי מהבית ובמילא תצטרכי לבשל, את תלמדי. עכשיו אני עושה." אז היא לא כל כך נתנה לי לבשל במטבח, אבל אחרי שיצאתי מהבית וגם התחתנתי, הגעתי אליה עם שאלות על דברים שכולם אהבו כמו המרק, איך עושים את זה? והיא היתה אומרת לי. יש לי מחברת עם הרבה מתכונים שכתוב לידם "אימא" – ממנה קיבלתי את המתכון.

קשריי עם הוריי

לגבי ההורים שלי, תמיד התפעלתי, לא בתור ילדה, אלא יותר מאוחר – איך הם הצליחו להתמודד עם השבר הגדול שהם עברו. הם לא רק איבדו משפחה, הם גם ברחו לרוסיה מזרחה, וחיו שם כמה שנים. כל אחד מהם חי בתנאים מאוד מאוד קשים ואחר כך גם חזרו משם, ברגל, בנסיעות על עגלות, ברכבת, חזרה לפולין, לראות אם מישהו נשאר. אחר כך נסעו וחיו במחנה עקורים "ברגן בלזן" בגרמניה. "ברגן בלזן" היה מחנה השמדה, אבל אחרי המלחמה הפכו אותו למחנה עקורים, אליו הגיעו כל מיני אנשים חסרי בית שאיבדו משפחות. הם חיו שם זמן מסויים במטרה להמשיך משם ולעלות לארץ. שם הם גם התחתנו.

אני בתור ילדה הרבה יותר מבוגרת, תמיד התפעלתי שהם הצליחו להתגבר על כזה משבר, איך אנשים קמים מהדבר הזה. והם הקימו משפחה, והצליחו לנהל חיים, לשמור על קשר עם חברים שלהם מהשומר הצעיר. אימא שלי היתה אישה מאוד חזקה, חזקה באופי שלה, לא ותרנית. הייתה מאוד נחושה לעשות כל מיני דברים. אבא שלי גם. ושניהם היו אנשים חזקים באופי. מעניין שהם לא כל כך הגבילו אותנו, למרות שאם הייתי צריכה לצאת עם חברים, אבא שלי לא היה הולך לישון עד שהייתי חוזרת. מן דאגה שכזו. הם לא הגבילו אותנו, נתנו לנו לצאת לכל מיני מחנות, לכל מקום שרצינו לצאת אליו עם חברים. קרה שאצל חברים שלנו הגיבלו יותר, אבל אצלנו לא. אפשרו לנו חופש. הם למדו בעצמם עברית בארץ, הם לא היו באולפן. ולאימא שלי היתה נטייה טובה לשפות, היא אפילו ידעה קצת ערבית. אצלנו בשכונה היתה עוברת עגלה עם ערבי שמכר ירקות, אז היא למדה לדבר איתו.

זוגיות וילדים

סבא ואני הכרנו בבסיס צבאי. אחרי סמינר הוראה שעברתי, התגייסתי לצבא בגיל 19 וחצי, ומילאתי תפקיד כמורה לחיילים. אז הייתי בפעם הראשונה בתל נוף, שזה בסיס של חיל אוויר. שם לימדתי חיילים ולקרת סוף השירות שלי, שם הכרתי את סבא. לא היה בינינו שום דבר, אבל אחרי שעזבתי כנראה שהרשמתי אותו, הוא יצר איתי קשר, ואז קשר היה דבר לא פשוט – כי אז לא היה לנו טלפון, הוא גר בנתניה ואני גרתי בנהריה. התכתבנו, והייתה לו חיפושית. עם החיפושית הוא היה מגיע אליי מדי פעם לנהריה וכך נוצר קשר ממנו.

מערכת היחסים של סבא ושלי היתה מאוד.. נבנתה לאט לאט; זה לא כמו היום שמערכת היחסים מתקדמת מאוד, והקשרים הרבה פעמים של: "אני רוצה, מתחשק לי, או לא מתחשק לי", ואולי נוצר איזשהו קשר ואתה הולך הלאה אם זה לא מתאים לך. אז זה היה קצת אחרת, הקשרים שלנו נבנו לאט לאט ובתשומת לב, ובזהירות, ולא עברו מיד לגור אחד עם השני; זה לא היה "אינסטנט", זה לקח קצת זמן. אני וסבא יצאנו ביחד שנה וחצי ואז לא היה בינינו איזשהו… היה חיבור אינטימי, אבל לא כמו שהיום, ואחרי זה הוא הציע לי נישואים והתחתנו.

כיום אנחנו גרים בכפר סבא ויש לנו שלושה ילדים: ניר, הילה וזהר (עם ו' שקטה), ולכל אחד מהם יש שלושה ילדים, שבסך הכל זה תשעה נכדים, והגדול ביותר הוא בן 19, אז עוד אין נינים. ניר הוא טייס, הילה היא ספרנית באוניברסיטה, וזהר היא מרפאה בעיסוק.

"לא תמיד אנחנו מעריכים את מה שיש לנו, עלינו להודות כל יום על אלה שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו, אלה שזקוקים לנו ושאנו זקוקים להם, לשמוח על כל הדברים הטובים שבהם, על כל הדברים שהם מעניקים לנו ועל כל הדברים שזכינו להעניק להם. ובעיקר לנסות לשמר את כל אלה. משפחה שלא שוכחת זאת מהווה עוגן ובסיס להתפתחות." (שרה גרנות, 2021)

הזוית האישית

סבתא שרה: אני חושבת שלתיעוד מסוג זה יש חשיבות גדולה בעיקר משום שהם משמרים את הקשר המשפחתי, מחברים בין עבר להווה וגם לעתיד ואנחנו מרגישים שאנחנו חוליה בשרשרת. מתאים מאוד לפסח שבו ההגדה מבוססת על ״והגדת לבנך״.

נעם: אני חושב שלעבודה יש ערך מוסף בכך שזה מעביר את המידע לדור הבא ובעצם משמר את המידע הזה. היה מאוד מעניין להקשיב ולשמוע את הסיפור של סבתא שלי, וגיליתי הרבה דברים חדשים עליה.