מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה ברדריאן. נולדתי בשנת 1953 למשפחת אסולין בירושלים. נולדתי בבית חולים הדסה הקטנה בקריית יובל של פעם, שנקראה "בית מזמיל", ומאז ועד היום אני חיה בקרית יובל. היינו שתי אחיות ושלושה אחים. למדתי בביה"ס ישורון, ממ"ד בקריית יובל. בזמנו זה היה בית ספר דתי, אבל מעורב בנים ובנות. אבא של זאב רווח, יצחק, היה המורה שלי. בתיכון למדתי בבית צעירות מזרחי. כשסיימתי את לימודיי המשכתי ישירות ללמד כמורה שם, עדיין ללא הסמכה להוראה. בשלב מאוחר יותר השלמתי את לימודי ההוראה בסמינר בית הכרם.

ילדות

בתקופת הילדות שלי היו הרבה משחקים בהם שיחקנו: חמש אבנים, סבתא סורגת ועוד המון משחקים שכבר לא זוכרים היום. הכי אהבתי לשחק בגומי וקלאס עם חברות שלי בהפסקה. השיעור האהוב עליי בבית הספר היה שיעור מלאכה, מאוד אהבתי ליצור דברים חדשים בשיעור הזה. המורה בשיעור הזה אהבה אותי מאוד ותמיד לימדה אותי דברים חדשים ויפים מאוד וניסיתי לחקות אותה. למדתי בבית ספר דתי רק עם בנות.

המעבר מפעילות מלאה בחיי להתמסרות למשפחה

כשאני ובעלי התחתנו הוא עבד כקבלן ואני הייתי מורה למלאכה. כעבור שנה נולד לנו ילד ואחרי חופשת הלידה חזרתי לעבודה. כעבור שנתיים וחצי נולדו לנו תאומים ואחד מהם הוא האבא של מאורי, שאיתה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי וכותבת את סיפור החיים שלי. לא יכולתי לחזור לעבודה כי אבא של מאורי היה חולה באסטמה וזה היה מלווה בהרבה אישפוזים. זה עצר לי את השגרה ולא יכולתי לחזור לעבוד. עד היום כל כולי מסורה לבית, לילדים ולנכדים. בבית אני מטפלת בילדים ובנכדים, מבשלת, מנקה וצופה בטלוויזיה הרבה.

פורים

בפורים תמיד היינו מכינים את התחפושות בעצמנו מכל מני בדים שהיה לנו בבית. בנוסף גם לא היה מאיפה לקנות! לכל אחד הייתה תחפושת שונה ומקורית. אני הכי אהבתי בפורים לעזור לאמא שלי ולדודה שלי להכין את כל המאכלים המיוחדים- ספינג', סופגניות, לביבות ועוד הרבה דברים טעימים מאוד. עד היום אני מכינה לנכדים את כל המאכלים לפורים.

פסח

האפיקומן – האוצר שלי הוא המסורת שלי, סבא הכין מראש לכל הנכדים מתנות ומי שזכה ומצא את האפיקומן היה הולך לקנות עם סבא מתנה מיוחדת. בפסח תמיד כל המשפחה ביחד כדי לשמוע את המגילה וזה הכי כיף לראות את כולם נהנים ביחד. האתגר הכי גדול של חג פסח זה המאכלים, כשהייתי קטנה היו קצת מאכלים שהיו כשרים לפסח והיום יש הרבה יותר מאכלים שאפשר לאכול. בפסח האחרון קראנו את המגילה בזום כי הייתה קורונה ולא יכולנו להפגש כל המשפחה ביחד.

העקיצה שהצילה אותי מהקורונה

נעקצתי ביד ולא התייחסתי לעקיצה. כשטסתי עם בתי ללימסול, קפריסין (בתי חיה שם בשנים האחרונות עם משפחתה) לביקור בביתה, התנפחה לי היד כבר בטיסה. כשנחתנו אשפזו אותי בבית חולים בלימסול למשך שבוע וטיפלו בעקיצה שלי. אחר כך המשכתי לנוח בביתה של בתי. לקראת החזרה לארץ עשיתי בדיקת קורונה- וכך נודע לי שחליתי בקורונה. כנראה שהטיפולים שקיבלתי בבית החולים בקפריסין עזרו לי להתחזק ולהתגבר על המחלה (אגב, גם בתי וילדיה חלו בקורונה). אמנם אני עדיין מרגישה קצת תופעות לוואי, אבל אין לי על מה להתלונן, בעיקרו של דבר הבראתי.

פעילות פנים אל פנים לסיכום תקופת הקורונה במצגת שיתופית

הזוית האישית

שרה: מאוד נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי. אני מצטערת שבגלל הנסיעה שלי לקפריסין והמחלה שם הייתי חסרה בחלק מהמפגשים. משום כך הרגשתי פחות מעורבת מאחרים. מאורי היא הנכדה הגדולה שלי שנקראת על שמי (מאורי שרה). אני מאוד אוהבת אותה ואנחנו מאוד קרובות ומתראות לפחות פעם בשבוע. הקשר העמיק עוד את הקשרים בינינו.