מאגר סיפורי מורשת

המשלחת הגרמנית בשנת 1943, כאשר אני הייתי בן 15, הייתה לנו (היהודים במרוקו) את השנה הכי קשה.

באותה שנה ביקרה הגסטפו  (משלחת גרמנית) במרוקו במטרה להכין את מרוקו להשמדת היהדות

(מחנות עבודה והשמדה) .

המשלחת מיינה את כל היהודים. העשירים, החולים, הגוססים, הענייםוות , הרופאים, השחקנים ועוד..

בזמן המשלחת הערבים התחילו להתקומם נגד היהודים ולהתחיל פוגרומים ועוד, הצרפתיים גירשו את היהודים

מבתי ספר ועבודות שונות והפחד של היהודים גבר מיום ליום.הערבים החלו בקללות ליהודים ואמרו להם

שהיום שבו היהודים יושמדו כבר קרב ושהם מחכים לראות אותנו סובלים, שאנחנו עוד נראה כי ה"גסטפו"

הגיעו וסיומנו קרוב.

הפוגרומים של הערבים והגרמנים נגד היהודים גברו ומלך מרוקו לא היה מוכן לצורה כזו של פגיעה ביהודים,

לכן בכל פגיעה של הערבים או גרמנים ביהודים, המלך היה שולח את החיילים שלו כדי להרגיע את גורמי הפיגוע.

 

המצב החמיר והמלך חשב מה לעשות ולבסוף החליט להקים תנועות להגנת היהודים בהם כמה יהודים שמרו בשכונות ובגטאות שהכל בסדר עם היהודים. לא היו לנו טלוויזיות או אמצעי תקשורת בגטאות, אז היה איש אמיץ

אחד שהודיע את כל ההודעות של היהודים בגטו , שמו היה חיים קומירה.

קבוצת השומרים של היהודים היו מוחבאים במרתפי הגטאות ששם גם היו מוחזקים הנשקים שלהם

(מקלות, חומרי ריסוס מוטות ברזל ועוד… ) כאשר הם היו שומעים שיש התקפה של הערבים הם היו יוצאים

אל שערי הגטו ומרחיקים אותם משם.

בשנת 1944 בשעות הלילה נשמעה אזעקה. אזעקה המבשרת על מלחמה… שערי הגטו ננעלו והחלו

צעקות פחדים ובכי מהגטאות. לא הצלחתי לישון כל הלילה … בבוקר שמענו קול שלא שמענו אף פעם,

קול שונה..זה היה קול של המון רכבים גדולים..הערבים החלו לצהול ולשמוח כי ידעו שהחלה הפלישה

של הגרמנים למרוקו וברכבים אלו ייקחו את היהודים למחנות השמדה, אך הערבים לא ידעו לזהות כי אלו

לא רכבים גרמנים, אלא רכבים אמריקאים אשר באו לחלץ אותנו מן הזוועה!

 

כל אזרחי הגטו הזדעזעו כי הם פחדו שהערבים הקנאים חטפו אותו.. ולא היה ניתן להגיד זאת לשלטונות

משום שאם יימצאו אותו בריא ושלם זה יהיה כתם ליהודים אשר הפלילו את הערבים בחטיפה.

ישבנו כולם בבית אבלים וכאובים אך למחרת, אחי הקטן שב הביתה לבוש בבגדי הצבא האמריקאי עם

כובע על הראש מחזיק בשק מלא במתנות. הוא סיפר למשפחה כיצד אירחו אותו במחנה הצבא האמריקאי

שלא היה רחוק מהגטו!

ביום שבת אחד, ההמון  הערבי, הצליח לפרוץ לגטו שלנו ולהתחיל מהומה, להרביץ ולהרוג המון יהודים!

הנשים זרקו על הערבים שהתפרעו מים חמים חפצים ואפילו חמין!

בחצר בית הכנסת הייתה באר עם מכסה פח קל, ואז אני וחברי עשינו מעשה נורא מסוכן ונאלצנו לברוח מרבאט.

(לא מסופר מה היה המעשה, על זה סבא לא פירט, אבל הוא היה מאוד מסוכן משום שהם נאלצו לברוח מרבאט).

הבריחה מרבאט, אבי הביא לי ולחברי סכום כסף גדול וכרטיס נסיעה לגבול בין מרוקו לאלג'יר.

הוא היה מאוד עצוב מהפרידה ואמר לי רק דבר אחד: "אני אראה אותך בארץ ישראל"

ועזב את רציף הרכבת בבכי ובנפנוף לשלום.

סבא שלי

סבא שלי