מאגר סיפורי מורשת

שמי "איזה". מקור השם "איזק" על שם סבא שלי ששמו היה יצחק בבולגריה. קראו לו איזק. אני נולדתי אחרונה במשפחה ואבי רצה מאוד להנציח את שם אביו וקראו לי איזה שבצליל דומה לאיזק. אבא שלי קרא לי תמיד איזלה, וכינוי נוסף הוא איזוש- כך קראו לי חברותי.

נולדתי בעיר סופיה שבבולגריה ב 11/4/1947, ושנה לאחר מכן עלינו לארץ. אבי שהיה פעיל בתנועת בית"ר (נוער ציוני) ארגן בארץ עליה בסתר ליהודים. הבולגרים שבאותה תקופה היו תחת שלטון קומוניסטי, לא הורשו לעלות לארץ. אבי נאסר ע"י השלטונות באמתלה של קבלת שוחד. התקיים משפט ראווה שפסק הדין שלו היה ידוע מראש ואבי נידון למאסר. היות ואבא שלי היה מיודד עם חבריו הבולגרים שבחלקם גם הסוהרים, הרשו לו לצאת למפגשים עם אמי מחוץ לכותלי בית הסוהר.

הורי תכננו את העלייה לארץ ובאחד המפגשים עם אמי, הם המשיכו "לטיול קצר" עד הנמל, שם חיכו להם הוריהם כשאני ואחותי איתם. אני הייתי בת שנה ושלושה חודשים ואחותי בת שמונה וחצי. אינני זוכרת דבר מאותו האירוע , אני מכירה את המקרה רק מסיפורים של ההורים. באותה עת בנמל, עלינו לאנייה שהפליגה לפלשתינה (ארץ ישראל) – הורי, אחותי ואני ללא מטען- רק עם שני תיקים עם מעט בגדים.

הגענו לארץ לבית עולים בפרדס חנה, שהינו שם כמה חודשים ולאחר מכן העלו אותנו למשאיות והורידו אותנו ביפו. ביפו באותה תקופה היו בתים נטושים של הערבים שעזבו את יפו עקב מלחמת השחרור. התמקמנו בבית ערבי ביפו וגרנו שם עד שנת 1961.לא יכולנו לבחור את מקום המגורים כי את כל העולים שהגיעו באותה תקופה לפרדס חנה הורידו ביפו. הייתה מצוקת דיור, והיו צריכים לשכן המון עולים בעת ובעונה אחת.  את הבית עצמו בחרנו מתוך מספר בתים שהיו במקום.

בדירה היו שלושה חדרים, הסלון הענק חולק לשניים כך שיצרנו חדר נוסף. בסה"כ היו לנו ארבעה חדרים: חדר שינה של הורי, אחותי ושלי, חדר לסבתא וסבא מצד אמא ,חדר לסבא וסבתא מצד אבא וסלון משותף. כמובן מטבח ושירותים שנבנו כתוספת לדירה. כעבור שנה סבי נפטר ועברנו אחותי ואני לחדר עם סבתי.

את ילדותי ביליתי ביפו, למדתי בבי"ס היסודי על שם הנשיא וייצמן. בהיותי בת עשר בכיתה ד' השתתפתי בטקס הפתיחה  של המכבייה השביעית. הייתי במחנה אוהלים במשך שבוע, השתתפתי בתרגילי התעמלות עם עוד חניכים רבים מכל הארץ. על מגרש הכדורגל הייתה התרגשות גדולה והיה מופע מרשים ביותר. במשך שבוע עשינו חזרות עד להופעה.

פגשתי את בעלי יגאל כשהייתי בכיתה י"א. הוא היה חבר של חבר של חברה שלי והכרתי אותו במסיבה שערכה חברתי בביתה. היינו חברים שלוש שנים, ובהיותי בת עשרים, לקראת סיום השירות הצבאי התחתנו.

התחתנו בשנת 1967 בפברואר. אחרי הנישואין עברנו לבאר שבע כי יגאל בעלי התחיל לעבוד בכור האטומי בדימונה. באותה תקופה היה מיתון גדול בארץ וכמעט לא הייתה עבודה  וקשה היה לקנות בית, לכן משהתקבל לעבוד בכור בדימונה שמחנו שיש לו עבודה עם פרנסה טובה וכעבור שנה רכשנו דירה קטנה בבאר שבע.

לאחר שנולדנו שלושת ילדינו (מיכל (אמא של נטע, איריס ואייל) והנכדים, התחלנו לקיים מנהגים משלנו:

לאירועי הבר מצווה והבת מצווה- כותבים שיר עם מילים מקוריות על לחן מוכר.

בפסח: אכילת בורמוליקוס (לביבות מצה) בבוקר שאחרי ליל הסדר – כל המשפחה מתאספת סביב השולחן לארוחת הבוקר שכוללת את הבורמוליקוס, ביצים קשות וסלט ירקות.

בחופשת פסח ובחופש הגדול- יוצאים כל המשפחה לטיול משותף של יותר מיום באילת או בצימר בצפון.

אירוע מצער היה מותו של בעלי ממחלת הסרטן בשנת 2010. אירועים נוספים משמחים ביותר היו טקסי הסיום של ילדי: מיכל בטכניון ואיריס באקדמיה למוסיקה בת"א. לאחרונה אייל הבן הצעיר סיים לימודי רפואה בבודפשט שבהונגריה. כמובן שגם נישואיהם של מיכל ואלירן ולידת ילדיהם : עמרי, הילה ונטע, ונישואיהם של איריס וגילי ולידת הילדים שלהם: ערן, הדס ושגיא.

מזה ארבע שנים יש לי חבר שאני נמצאת איתו בזוגיות שהיה חבר ותיק שלי ושל יגאל עוד משנת 1976. כיום אני לומדת במכללת הגמלאים "עמית" , לימודי ארץ ישראל. יוצאת לטיולים רבים, אוהבת מאוד לטייל בארץ, הולכת לסרטים והצגות, ועושה את מה שאהוב עליי ביותר- קוראת ספרים.

גלגולו של חפץ: שעון אורלוגין משנת 1904

בשנת 1904 נישאו סבתא שלי הרמינה וולף וסבא שלי יצחק דז'יבן בבודפשט.

בין המתנות שקיבלו לחתונה היה שעון אורלוגין שמצלצל צלצול אחד כל חצי שעה, ובשעה שלמה מצלצל את מספר הצלצולים של השעה. השעון הזה היה בביתם של הזוג הצעיר .

כשהמצב הכלכלי בהונגריה לא היה טוב, עברו סבא וסבתא שלי לעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1910. הם העבירו איתם לבולגריה את הריהוט שהיה ברשותם שכלל את השעון. בעת מלחמת העולם השנייה עברו לגור עם הוריי (אבא שלי הוא הבן שלהם). הם גרו בבית אחד בגלל החוקים של הגרמנים, שצמצמו את מספר הבתים של היהודים בעיר הבירה. החוקים החמירו, ובשנת 1943 גורשו היהודים מעיר הבירה והתיישבו בכפרים. השעון נשאר בבית הוריי בעיר סופיה , שבינתיים באו לגור שם אנשים אחרים שהכירו את אבי והבטיחו לשמור על הבית .

כשחזרו לביתם לאחר המלחמה בשנת 1945, הבית היה הרוס, כי הגרמנים נכנסו לגור בו והשחיתו אותו. לאחר שהגרמנים עזבו את סופיה בסוף המלחמה, הוריי וסבא וסבתא שלי מצאו את השעון זרוק. הוא כמובן לא עבד כי היה צריך לכוון אותו פעם בשבוע. הם ניקו ושיפצו אותו.

לאחר שנשלח השעון לתיקון אצל שען מומחה חזר השעון לבית, והוא כמו חדש. בשנת 1948 כשאני וההורים שלי כבר עלינו לארץ מבולגריה לא הורשנו להביא רהיטים, רק בגדים. שנה לאחר מכן , כבר התירו שלטונות בולגריה ליהודים לקחת ציוד מהבית. וכך סבתא הרמינה וסבא יצחק הביאו את השעון לארץ. השעון היה בבית הורי.

לאחר שאמי נפטרה בשנת 2008 היא הורישה את השעון לבתי מיכל, וכך הוא נמצא אצלה בבית.

הזוית האישית

נטע: מאוד נהניתי לעשות את העבודה על סבתי וללמוד דברים חדשים שלא שמעתי מעולם עלייה ועל המשפחה.