מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברוסיה בשנת 1933 להורי.

 

הורי באו מליטא, עלייתם הייתה מטעמים אידיאולוגים ובעיות אבטלה. בשנת 1937 הגיע "יזוב" שהוא מה- ק.ג.ב (משטרה בולשת ברוסיה), והוא החליט שכל אלה שבאו מליטא הם מרגלים ולכן עצרו את אבא שלי. את אמא שלי לא עצרו מכיוון שאימא נשכבה על מפתן הדירה. לא הצלחנו לברר מה עלה בגורל אבי.

 

סבא וסבתא מצד אבא גרו איתנו, והם עזרו לאמא שעבדה הרבה שעות כדי להתפרנס. אמא עבדה כאחראית במשרד בבית חרושת לנשק. בתחילת המלחמה החרימו רדיו בכדי שלא נשמע חדשות וגם את הכלב שלנו רקסי לקחו. באותה תקופה הייתה הקצבה של לחם – 400 גרם לבן אדם. הייתה לנו חלקה שגידלנו בה תפוחי אדמה.

 

ברוסיה התחלתי ללמוד בבית ספר בגיל 8 ולמדתי חמש שנים. הלימודים היו בשתי משמרות בגלל מחסור בכיתות. כשלמדתי במשמרת השנייה פחדתי ללכת הביתה, וזה גרם לירידה ברמת הלימודים שלי. אמא שלי נתנה לילד אחד נייר (שהיה קשה להשיג). שעות הפנאי שלי היו מבוססות על עזרה בתפירה לדודה שלי שהייתה תופרת טובה. ביום היא עבדה בבית חרושת לנשק שהיה חובה, ואחרי העבודה היא לקחה עבודות תפירה ולימדה אותי לעזור לעבד את התפרים משמאל לבגד ומכפלות.

 

בימי ראשון הייתי עוזרת לאמא להביא עם מריצה זפת הביתה כדי לחמם את הבית. לא הייתה מקלחת בבית, והלכנו פעם בשבוע להתרחץ בבית מרחץ. זה זכור לי כבילוי משפחתי, כשבדרך הביתה אכלנו גלידה. לשחק עם חברות לא היה לי זמן. אחרי המלחמה הייתה אפשרות לצאת מרוסיה לפליטים שהגיעו בזמן המלחמה. אמא התחתנה עם פליט בנישואים פיקטיביים (לא הכרתי אותו), כדי שהיא תוכל לצאת מרוסיה.

 

ברוסיה בזמן סטלין, שהיה אז השליט, הייתה דיקטטורה קשה מאוד. הייתה חובה לילדים להיות בתנועת נוער בשם פיונר, ואם הייתה הפגנה, הייתה חובה ללכת, ואם לא אפשר היה להגיע למאשר. נציגי המשטר עצרו על כל דבר קטן. כשברחנו מרוסיה לא ידענו שום דבר על ישראל. כל שנות המלחמה היה רעב גדול. אמא הייתה מבשלת סרפד, ואני כילדה ידעתי באיזה פח זבל יש קליפות תפוחי אדמה יותר עבים ואיתם אמא הייתה מעבה את המרק. אחרי שאכלתי שתי צלחות מרק באותו רגע הייתי שבעה, ואחרי שעה אמרתי שאני רעבה מאוד. אמא הייתה אומרת ש"יש לי קיבה ללא תחתית".

 

כשיצאנו מרוסיה, נסענו חודש ברכבת והגענו לפולין. בלילה כשהרכבת חנתה, הפולנים הפרידו קרונות, הוציאו יהודים והרגו אותם. באותו זמן אחרי המלחמה, הייתה בפולין אנטישמיות קשה מאוד. ליהודים היה מסוכן מאוד להיות בחוץ או לנסוע באוטובוס.

 

אני ואחותי היינו במסגרת של עליית הנוער בלי אמא. את פולין עזבנו אחרי זמן קצר מאוד. עברנו דרך צ'כיה לכיוון אוסטריה ושם הופרדנו מאמא. עברנו לאוסטריה, שגם שם הייתה אנטישמיות גדולה וכשהיינו בחוץ או באוטובוס היה אסור לדבר שלא ידעו שאנחנו יהודים. את הגבול מצ'כיה לאוסטריה גנבנו בלילה ברגל שלא ירגישו בנו גם פה. אחרי זמן קצר הגענו לגרמניה. שם היינו בבית ילדים בלינדלפלס, ושם הייתי כשנתיים וחצי.

 

במקום התארגנו לימודים כולל עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית. על ידי השליחים למדנו להכיר את הארץ. במשך הזמן אמא באה לגור איתנו בעבודה במחסן בגדים. בליל שבת היינו לובשים חולצות לבנות והיו מקריאים לנו מספרי שלום עליכם. עשיתי פעם כביסה והרתחתי חולצות לבנות עם מכנסיים בורדו של אחותי, כל החולצות קיבלו כתמים אדומים.

 

עם קום המדינה עברנו לצרפת, ומשם בספטמבר 1948 יצאנו לארץ באניית מסע בשם פניורק. ישנו על קרשים ואחרי חודש הגענו לארץ. אמא עברה ליפו, והתחילה לעבוד במסעדה כרוחצת כלים כדי להתפרנס. אני הגעתי לקיבוץ שריד. שם למדנו חצי יום ועבדנו חצי יום.

 

אני חלמתי להיות אחות, ולכן עזבתי את הקיבוץ בשנת 1950. השלמתי לימודים ונכנסתי ישר לכתה יא'. במקום אנגלית נבחנתי ברוסית. בשנת 1951 נכנסתי לבית ספר לאחיות בהדסה. לאחר שסיימתי בית ספר לאחיות התחתנתי. גרנו בירושלים, ונולדו לנו שלושה ילדים – שני בנים ובת. כיום יש לי שישה נכדים.

 

עבדתי בבריאות הציבור עד גיל 65. אחרי הפרישה התנדבתי בשיקומון של יד שרה במשך 12 שנה. במשך הזמן הגעתי להחלטה שאני לא רוצה להישאר בבית לבד, ובכדי להקל על הילדים, עברתי לדיור מוגן ברעננה. אני מאוד מרוצה, יש לנו מגוון חוגים גדול והנכדה הקטנה מאוד אוהבת לבקר ולישון אצלי.

 

ק.ג.ב –  "   ק.ג.ב – "הוועד לביטחון המדינה", להאזנה (מידע · עזרה); בעברית מתועתק גם בצורת: קג"ב או קה גה בה) היה ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954 ועד ל-6 בנובמבר 1991. בדומה לארגונים שקדמו לו וירשו אותו, המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בלוביאנקה שבמוסקבה. במשך הזמן היו לארגון שמות רבים כמו הצ'ה קה ונ.ק.ו.ד."