מאגר סיפורי מורשת

ילדות מאושרת בשנות ה-60

נולדתי בירושלים עיר הבירה בשנת 1955 לזוג הורים צעירים שאני ילדתם הבכורה. השנים היו שנות צנע במדינה הצעירה שהוקמה רק 7 שנים לפני הולדתי. השנים הראשונות היו קשות כי המצב הכלכלי לא היה טוב וכולם במדינה חיו מתלושי מזון שהמדינה חילקה לתושבים. ברור שגם המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה, אולם כולם היו באותו מצב כלכלי כך שלא הרגשנו שונים .

למרות המצב הכלכלי המשפחה הייתה משפחה חמה אוהבת ומלוכדת. הורי ניסו לתת לי את כל הדרוש לי הן מבחינת התזונה  והן מבחינת ההשכלה. בגיל צעיר מאד. למרות שהורי לא היו משכילים הם דאגו מאד שאנו נרכוש השכלה. בשנות ילדותי לא הייתה טלוויזיה, לא טלפונים ולא מחשבים לכן עיקר הפעילות החברתית הייתה משחקים מחוץ לבית כמו קלאס, 5 אבנים, גוגאים, קפיצה בחבל או להעיף עפיפונים. אני מאד מאד אהבתי לקרוא לכן אמי רשמה אותי לספריה עירונית. כל יום הייתי מחליפה ספר בספריה. לפעמים הייתי מסיימת לקרוא את הספר בספריה לכן התחלתי להחליף 2 ספרים כל יום. ספר אחד הייתי מסיימת בספריה וספר שני הייתי קוראת בבית. באותה תקופה לא היו מחשבים לכן כולם קנו לבית אנציקלופדיה בעיקר אנציקלופדיה מכלל עם 12 כרכים, היינו לומדים הרבה דברים חדשים מקריאה באנציקלופדיה.

היחסים עם השכנים היו טובים מאד. הייתה הרבה עזרה הדדית בין השכנים והרבה פעמים כאשר היה חסר למישהו משהו הוא היה פונה לשכנים שהיו עוזרים בחפץ לב. הייתה הרבה ערבות הדדית. מאחר ובאותם ימים לא היו שידורי טלוויזיה, המבוגרים היו בערב מוציאים כיסאות החוצה ויושבים ליד הבית עם שכנים נוספים. במפגשים הללו היו המבוגרים מספרים מחוויות היום יום שלהם. אנחנו הילדים היינו מצטופפים לידם עד השעות הקטנות של הלילה ומאזינים לסיפורים של המבוגרים שהיו כמובן מאד מאד מסקרנים.

אכן היו אלו ימים יפים שאני זוכרת בגעגוע.

יחד עם זאת בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כל מדינות ערב -מצרים, ירדן וסוריה רצו לתקוף את מדינת ישראל. היינו בפחד נוראי מהמלחמה הזו. בזמנו לא היו בבתים מיקלטים או חדרים מוגנים לכן חפרנו שוחות ברחובות וההנחיה הייתה שאם יפלו עלינו פצצות או טילים אנחנו צריכים לקפוץ לתוך השוחות ולהשתטח על הרצפה ולהגן על הראש עם 2 הידיים.

לשמחתנו לא נזקקנו לשוחות, כי חייל האוויר שלנו חיסל את המטוסים של מדינות ערב ותוך 6 ימים ניצחנו וכבשנו את חצי האי סיני, הגדה המערבית והרמה הסורית.

משנת 1967 שנות התבגרות עד שנת 1973 היו שנים של מלחמת התשה וקצת שנים של אופוריה שהסתיימו מלחמת יום הכיפורים. לכן בסיום התיכון למדתי שנה נוספת מכשירנות מטוסים.

למרות המקצוע המעניין פרשתי כי ילדתי את בני תמיר. תמיד קיוויתי שעד בני יגדל מדינת ישראל תחיה בשלום עם שכנותיה. לצערי עד היום טרם הגיע השלום המיוחל.

אני תקווה שנכדי אלאור לא יצטרך להלחם ויזכה לילדות מאושרת שקטה ושלווה.

אמן ואמן.

הזוית האישית

נהניתי מאוד לפגוש את סבתא שלי ולמדתי הרבה על העבר שלה. אני סבתא מרלה נהניתי לבלות זמן איכות עם נכדי אלאור ולספר לו על עברי.