מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1948 להורי משה-דוד וחיה-גיטל טופף אשר ברחו מפולין מולדתם בתקופת השואה.

הורי ברחו בתקופת המלחמה עם הפרטיזנים והתחבאו ביערות וכך הגיעו לאוסטריה שם נולדנו אחותי ואני התאומים. אמי לא שרדה את הלידה ונפטרה כמה שעות לאחריה. אבי שהיה מטופל באחותי בת ה-3 וזוג תאומים שרק נולדו החליט לעלות איתנו ארצה ולהשתקע בארץ ישראל כי היה ציוני בנפשו.

עלינו לארץ בדצמבר 1948 בטיסה. עם הגיענו ארצה אבי מסר את אחותי הגדולה לדודתי על מנת שתטפל בה ואילו אחותי התאומה ואני הועברנו  לבית יתומים בירושלים. בית יתומים של ויצ"ו הנמצא היום בשכונת בית הכרם. מרגע זה חיפש אבי מקור פרנסה, בת זוג ואם לילדיו ובית לגור בו. אבי מצא בית בעיר לוד ועבד בעבודות מזדמנות עד שמצא מקום עבודה קבוע כנגר בעיר תל-אביב אליה עברנו לגור בתקופה מאוחרת יותר בשכונת נווה שאנן.

הוא התחתן בשנת 1952 עם אמי פאני ויחד הם אספו את שלושת הילדים והפכנו למשפחה אחת.

מבית היתומים אני זוכר שזה היה חדר ענקי עם הרבה מיטות מסודרות והיה במקום כלב ובלילה הייתי מסתובב מתחת לשמיכה ומשגיח על אחותי שהכלב (שהפחיד אותי) לא יפגע בה.

אני מצד ימין ולידי אחותי טובה (גיטל) – חיה, הקרויה על שם אמי

מסמכים מבית היתומים שנשארו בארכיון בירושלים.

לימים אבי נישא והחזיר את כל ילדיו לבית בו גדלתי ברחוב נווה שאנן בתל אביב.

בגיל 19 הכרתי את מי שתהיה אשתי הראשונה ואם ארבעת ילדי, יפה גבירץ שגדלה עם הוריה ניצולי השואה בתל אביב. התחתנו בשנת 1969 וביולי 1970 נולדה בתנו הבכורה, חיה-גיטל, אמא של אביתר.

אני אשתי יפה וארבעת ילדינו: חיה, שי, משה ושרית (מימין לשמאל)

המאכל נהוג במשפחה: קיגל

אני אוהב קיגל. קיגל זו פשטידה של איטריות או תפוחי אדמה. הקיגל הוא מאכל המסמל עבורי את השבת. בד"כ אנו נוהגים לאכול אותו עם החמין.

הקשר הישראלי שלי – שמע ישראל

התגייסתי לצה"ל בשנת 1966, שירתתי בשיריון והייתי לוחם ביחידת חרמש. מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי חייל בשירות סדיר. השתחררתי לאחר 3 שנות שירות  ו- 60 יום לאחר השחרור גויסתי למילואים על מנת להיות לוחם ברצועת עזה. השירות היה קשה. במלחמת יום כיפור גויסתי למילואים והייתי לוחם חרמש, כוח עזר לטנקים.

שירתתי במשך 11 חודשים רצופים נלחמתי בסיני ובמצרים ובהמשך גם ברמת הגולן. באחד משלבי המלחמה נקלעתי להפגזת קטיושות ממצרים. נצמדתי לעץ ואמרתי "שמע ישראל". הפעם הרגשתי ממש מה זו מלחמת קיום, בה אני נלחם למען המדינה ולמען כל הישראלים הנמצאים בעורף. חוויתי מה זה להיות עם יהודי הצריך להגן על עצמאותו.

הרגשתי מאד ישראלי!

סיכום החוויה שלי מ"הקשר הרב דורי" וחשיבותו

היום אנחנו בחודש ניסן, חודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים, מעבדות לחרות.

אנחנו מזכירים במשך כל השנה את יציאת מצרים פעמיים בכל יום.

מצוות סיפור יציאת מצרים במהותה ובצורתה היא מצוות חינוך, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כדי שנזכה להשיג חינוך זה כראוי, שומה עלינו להתבונן בעומק העניינים שיש במצווה זו, שבה נצטווינו להעביר לבנים את סיפור יציאת מצריים, כדי שנזכור את כל הניסים והנפלאות שעשה לנו הקב"ה.

הסיפור מדור לדור, שנעשה במשך כל הדורות, הוא מצווה – שעלינו לספר לבנינו, בנינו לבניהם וכן הלאה.

החוויה שלי לדגור ולברור בתוך נבכי המשפחה כדי לדעת את כל מה שקרה, נעשה היום ע"י סיפורים ותמונות, מכיוון שדור הורינו שעברו את השואה אגרו בתוכם את החוויות מבלי לשתף אותנו, ואפשר להבין.

וחשוב שכן נדע להעביר את החוויות שלנו, עד כמה שניתן. לנו אסור לשכוח את מה שמנסים כיום שונאינו – להכחיש את מה שעברו אבותינו בגלות ובשואה.

זכור לי כי במאי 1963, יום שבת, נערכה הפגנה נגד חידוש היחסים בין גרמניה לישראל. ההפגנה הייתה בתל אביב, ברחוב אלנבי. צעדו בה אנשים עם שלטים שהיה כתוב עליהם: "שטראוס – ראוס", דהיינו: שטראוס (שר ההגנה הגרמני), צא ממדינתנו.

ולכן חשוב שיהיה יום זיכרון לשואה ולגבורה, כמו שיש ט' באב – יום חורבן המקדש. כמו שתאריכים אלו מועברים מדוד לדור, כך צריך להעביר את השואה והגבורה מדור לדור, לזכור ולא לשכוח.

יום הזיכרון נקבע כחוק ע"י הכנסת בשנת תשי"ט, 1959, בעקבות מאבקם של ניצולי השואה.

הזוית האישית

סבא אברהם: מאד נהניתי מהצטרפותי לתכנית הקשר הבין דורי. זכיתי לזמן איכות עם הנכד שלי והעמקתי את ההכרות עימו ועם המסגרת הלימודית בה הוא נמצא. מאחל לו שימשיך ללמוד בהנאה רבה ולהיות ילד טוב להוריו.

הנכד אביתר: נהניתי מאד לשמוע את הסיפורים של סבא וזו הייתה חוויה טובה. מאחל לסבא עוד שנים רבות בבריאות טובה ועוד הרבה נכדים ונכדות.