מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי ב-1945 השלישי בין 11 אחים, בעיר טהרן אשר באיראן.

בגיל 7 הוריי רשמו אותי לבית הספר היסודי שבמרחק 4 ק"מ מהבית (בית הספר היה מוסלמי), כי באזור שלהם לא היו בתי ספר יהודים.

טהרן היא עיר גדולה עם 15 מיליון איש, ומספר היהודים די קטן יחסית למוסלמים באזורים האלה, ולכן לא היו בתי ספר יהודים בכל האזור חוץ מ-2 בתי ספר יהודים ולכן לא יכולתי ללמוד בבית ספר יהודי.

אני למדתי בבית הספר עד כיתה י"א ואז ב- 3.11.1963 עליתי לארץ ישראל, ואחר כך למדתי באולפן בקיבוץ אשדוד-יעקב מאמד.

לאחר כ-6 חודשים נגמר האולפן, אך החלטתי להישאר בקיבוץ עד יום גיוסי לצה"ל בתאריך 2.8.1964. התקבלתי לצבא ושירתי בו שירות מלא עד נובמבר 1966. בחודש האחרון של השירות אני רציתי להשלים בגרויות, אך לצערי עקב עומס לימודים אני לא הצלחתי לעמוד בלחץ השיעורים, וויתרתי על הרעיון. יש לציין שב-1966 הייתה שנת מיתון ולכן עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות ושונות.

בחודש פברואר 1967 החלטתי ללמוד בקורס למכונאות רכב, מטעם משרד התחבורה בשלה. בשנת 67 פרצה מלחמת ששת הימים ואז התגייסתי לשירות מילואים למשך 10 ימים, ולאחר מכן המשיכו את הקורס עד לסיומו.

אחרי מלחמת ששת הימים, עקב ריבוי השלל המצרי-ירדני וסורי, עבדתי כמכונאי טנקים ואז עבדתי בפירוק טנקים. כעבור שנה עזבתי את מקום עבודתי, פרק זמן קצר מאוד בתעשייה צבאית, אך לאחר חודש עזבתי גם שם, ועברתי למפעל דינמו-מטר והועסקתי בכיבוס רכב למשך מספר שנים.

לאחר מלחמת יוה"כ עקב מודעה בעיתון שתעשייה האווירית מחפשים מכונאי רכב להכשרו למכונאי מטוסים, התקבלתי לתעשייה האווירית ב-1974 ועבדתי במשך כ-30 שנה במפעלי התעשייה האווירית לישראל למכונאי מטוסים למשך כמעט כ-30 שנה.

בשנת 2003, עקב ניתוח קשה מאוד שעברתי בחוליות צוואר וגב עליון שוחררתי מתעשייה אווירית, ולאחר 5 שנים התחלתי לעבוד במעבדה למכשור ואלקטרוניקה של מכונות עד יום הזה.

זהו סיפור עלייתי לארץ ישראל משנת 63 עד 2003 ולאחר מכן 2007 עד 2013.

בבתי הספר, כל מורה לימד לפי רצונו ולא לפי הספרים, כאשר צריכים ללמד דרכם. היה לי ויכוח עם אחד המורים כאשר הוא כינה את היהודים, שהם די מלוכלכים ובחג הפסח הם שוחטים ילדים מוסלמים ואת דמם שמים במצה של פסח.

התווכחתי עם המורה הנ"ל ובעקבות זה פניתי גם למנהל ביה"ס והמנהל כעס מאות על אותו מורה, ובקש ממנו אך ורק ללמד ממה שכתוב בספר ולא מעבר לזה. הנושא הרגיז אותי מאוד ואז הגשמתי את חלום ילדותי שרציתי מאוד להיות חייל בצה"ל.

את מלחמת סיני אני זוכר מצוין שבפרס פורסמו תמונות של חיילי צה"ל אשר חזרו מהקרב. ואז החלטתי שאני חייב להיות בצה"ל ולהיות חייל ישראלי לכל דבר. שירתי שרות צבאי מלא ולאחר מכן עוד 32 שנים במסגרת מילואים.

כאשר קיבלתי את ילקוט השירות על מנת לעבור במסגרת מילואים לבסיס חיל האוויר ספרתי 135 יציאות למילואים. מילואים אלה כללו סיורים, אימונים, אחזקת קו וכל השאר. אגב, בבתי הספר בפרס (היום לא יודע) המורים היו מאוד אכזריים ולא נקטו בשום אמצעי על מנת להעניש את התלמידים.

בהמשך לפרקים הקודמים, עליתי לארץ עם אחי הקטן ממני, הוא נשאר בקיבוץ שפיים ועד ימים אלה עדיין שם. הוא אף נבחר לסגן ראש מועצה אזורית חוף השרון.

להוריי היו 7 ילדים, כאשר אחת האחיות נפטרה ממוות בעריסה בגיל חצי שנה. כיום אנחנו שלושה אחים ושלוש אחיות, כאשר אחד מאחי ושתיים מאחיותיי עדיין גרים בפרס, אחת מאחיותיי עברה לארה"ב יחד עם אמי, אבי נפטר ונקבר בפרס לפני כ-35 שנה.

קשר עם אחיי ואחיותיי בפרס אין, את אחי הקטן לא ראיתי מיום עזיבתי את איראן למשך 42 שנה. לפני כ-5 שנים נפגשנו במפגש משפחתי כל אחי, אחיותיי ואמי באיסטנבול שבטורקיה למשך 10 ימים. אי תקשורת עם המשפחה בפרס נובע מהרדיפות של המוסלמים אשר מחפשים את היהודים בכל מקום. אי לכך התבקשתי ע"י אחיותיי ואחי הפרס לא לצור איתם קשר אלא ע"י אחותי שבארה"ב.