מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון סלע, נולדתי בתאריך 7.2.1930 בעיר דמשק, עיר הבירה של סוריה.

בשנת 1934 עליתי לארץ ישראל (פלשתינה) ביחד עם הורי, שני אחים ואחות, זכרונם לברכה. עלייתנו הייתה בצורה בלתי לגאלית כפי שהיה מקובל באותה תקופה ונעזרנו על-ידי תושבים מקומיים (תמורת תשלום הוגן). העלו אתנו על גבי משאית ביחד עם יהודים נוספים-וכל זאת בחשכת הליל, כאשר חלק ממסלול ההברחה נעשה רגלית. לאחר שחצינו את הגבול הועברנו לקיבוץ כפר גלעדי שקלט אותנו ללינת לילה, ולמחרת העלו אותנו על אוטובוס לכיוון תל-אביב ובזאת הסתיים  שלב הקליטה.

מקום מגורינו הראשון היה בתל-אביב בקרבת העיר יפו שהייתה מאוכלסת בעיקר בתושבים ערבים. לאחר תקופה קצרה יחסית, קבוצת פורעים ערבים העלו באש את ביתנו – וכל זאת ללא כל התגרות. כאן המקום לציין, שהאיבה בין היהודים והערבים קיימת ונמשכת כבר מאות שנים ולצערנו, היא טרם פסקה גם בימים אלה. לאחר אירוע טרגי זה עברנו למגורים אחרים בתל אביב, שם גרנו עד לשנת 1938. בשנה זו עברנו לגור בחולון, לדירה שנרכשה על-ידי אחי הבכור שלמה ז"ל.

גדלתי בבית עני, כאשר אבי עסק ברוכלות זעירה, מכירת ביצים ישירות לבתי המגורים בסביבתנו הקרובה. בכל סוף שנת הלימודים עבדתי בתקופת החופש הגדול בעבודות מזדמנות, וזו הייתה תרומתי הזעירה לעזרה להורים. כאשר סיימתי את בית הספר היסודי, התחלתי לעבוד במסגרייה ובמקביל למדתי בבית ספר מקצועי בלימודי ערב.

מרביתם של בני כיתתי גויסו יחד איתי לארגון ההגנה שהיה ארגון המחתרת הגדול ביותר. כנערים צעירים עיקר הפעילות שלנו התבססה על אימוני כושר ומסעות רגליים באזור המרכז, ובדרך זו למדנו להכיר את הארץ, ובמרבית המקרים צעדנו בקרבתם של כפרים ערביים. האימונים כללו קרבות פנים אל פנים, באמצעות מקלות מיוחדים. בשלבים מאוחרים יותר רף האימונים עלה מדרגה, וכלל אימונים בנשק חם שכללו אקדחים, רובים, רמוני יד ונשק מסייע כגון מרגמות ומקלעים.

המפעל בו עבדתי עסק בעיקר בבניית מכונות לייצור שמן מאכל, והיו גם הזמנות חריגות של ארגון ההגנה שכללו מתקנים לאחסון נשק ותחמושת שאחזקתם הייתה בלתי חוקית. המתקנים הללו כינויים היה "סליקים" והיו מפוזרים בכל חלקי הארץ ובעיקר בהתיישבות העובדת קיבוצים ומושבים.

המפעל היה שותף לפיתוחה של מרגמת ה"דוידקה" פרי רעיונו של דוד ליבוביץ מנהל המסגרייה של מקווה ישראל. הקנה של המרגמה היה מקנה של תותח מיושן, והקדח שלו חייב להיות חלק. הקנים הללו הובאו למפעלנו, והיה לי הכבוד לבצע חריטה של מספר קנים. המרגמות הופעלו נגד כוחות האויב במלחמת העצמאות והשפעתן הייתה גדולה וגרמה לבהלה רבה ובחלק מהמקרים גרמה למנוסתם של אויבנו.

ב-29 בנובמבר התקבלה באו"ם החלטה על הקמתה של מדינה ליהודים, כבר בערב ההכרזה על הקמת המדינה, פתחו הערבים בפעולות איבה ופתחו באש חיה על ישובים ברחבי הארץ והתנכלו לנוסעים בכבישים. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שגויסנו באופן מלא, ופעלנו בצורה גלויה למרות הסיכונים בפעילות מתחת לאפם של יחידות הצבא הבריטי.

הפעולה הצבאית הראשונה בה השתתפתי הייתה לכבוש את הפילבוקס אשר איים על עוברים ושבים וגם על תנועת כלי רכב שנעו בכבישים. לאחר תקופת מה נכבשה העיר יפו ושכונותיה – חולון ובת ים השתחררו מהאיום הערבי. בשלב זה הועבר הגדוד שלנו למשימות אחרות בחזית אחרת.

הקרב בלטרון

אחת המשימות הייתה לכבוש את לטרון כולל המשלטים על הדרך לירושלים, כדי להבטיח מעבר חופשי וקבוע להעברת השיירות לירושלים ולשחררה מהמצור. כאשר התקרבנו לאזור הלחימה עם עלות השחר, נפתחה עלינו אש תופת מכל סוגי הנשק כולל הפגזה מאש תותחים שעד אז לא נתקלנו בה – והפעם האש שנורתה הייתה על-ידי חיילי הלגיון הערבי. חיילי הלגיון הערבי השתלטו על האזור כולו וטווחו את נשקם לאותו כיוון שבו נעו כוחותינו וארבו לנו, כאשר אנו חשופים ונחותים מבחינה טופוגרפית בשטח פתוח וגלוי, ואילו הם צפו עלינו מלמעלה ממרום הגבעות. לא היה מנוס אלא לסגת, בתנאים קשים ביותר ובמזג אויר שרבי שרק הכביד על הנסיגה בה סבלנו אבידות רבות.

מעבר החטיבה להגנת אזור הדרום

עם ההכרזה על הקמת המדינה בתאריך 15.05.1948 הועברה החטיבה שלנו (גבעתי) לחזית הדרום כדי לבלום פלישתו של הצבא המצרי. המשימות של החטיבה היו רבות והשתרעו על פני חזית רחבה, ועובדה זו חייבה אותנו במאמצים בלתי רגילים והיה עלינו להתמודד מול צבא גדול וחמוש במגוון גדול של אמצעי לחימה, מצב שלא היינו רגילים עד אז.

בתקופה זו החל טפטוף של כלי נשק ותחמושת מצ'כיה שכלל רובים מקלעים ושתי מכונות ירייה מסוג "בזה". ה"בזה" היא מכונת ירייה דו תכליתית בעלת חצובה הניתנת לשינוי והתאמתה לסיוע לכוחות היבשה ו/או להגנה בפני התקפות אוויריות. באחד הקרבות, פגעתי באמצעות ה"בזה", במטוס מצרי שחג מעל העיר רחובות.

הקרב על נגבה

משימה נוספת בה השתתפתי היתה בהגנה על קבוץ נגבה, על מנת להדוף ולמנוע נסיונות של הצבא המצרי לכבוש את הקיבוץ.

ב-2 ליוני פתחו המצרים בהרעשה כבדה מסוללות התותחים שהיו ממוקמות באשקלון. באור ראשון לאחר שוך ההפגזה ופיזור העשן הבחנו בפלוגות טנקים שהגיחו מכוון המשטרה ונעו לכוון עמדות הקיבוץ ובעקבות הטנקים התקדם חיל הרגלים שורות שורות, והחרדה והסכנה הייתה גדולה וממשית. לא היה ברשותנו נשק אנטי טנקי וקבלתי החלטה אישית לפתוח באש לעבר הטנקים כאשר ידעתי בוודאות שהכדורים רק ידגדגו את שריון הטנקים וכי גורלנו קרוב לוודאי כבר נחרץ עקב יחסי הכוחות שהיו לרעתנו. להפתעתי, הטנקים עצרו את התקדמותם! וכל אימת שטנק מצרי ניסה להתקדם מיד זכה לתגובתי כאשר שגרתי לעברו צרור כדורים שבלם את התקדמותו, ואז הטנקים נסוגו לאחור כ-200 מטרים כאשר במקביל חיל הרגלים החל להתקדם לעברנו מתוך כוונה להתקדם ולכבוש את הקיבוץ.

בהנחייתו של מפקד מחלקה שהופיע בעמדתנו, פתחתי באש לעבר הכוח המצרי כשהוא עוקב במשקפתו ומדווח לי על פגיעות מדויקות בחיילים המצרים שאבדו למעשה מכוחם וסבלו מהרוגים ופצועים רבים והתקפתם נבלמה. אפשר לקבוע בוודאות שה"בזה" שהופעלה על ידנו בלמה את הניסיון הראשון של הכוח המצרי להשתלט על הקיבוץ.

בתאריך 10.06.1948 הוחלט ע"י מועצת הביטחון של האו"ם על הפוגה לתקופה של חודש ימים להפסקת האש על כל הכוחות המזוינים. הפוגה זו איפשרה לנו להצטייד בנשק ובתחמושת לקראת חידוש הקרבות. בתום ההפוגה הראשונה התחדשו הקרבות, כאשר הוטלו על הגדוד שלנו משימות כיבוש בחזית הדרום שמטרתם הייתה תפיסת משלטים מסביב לישובים שהיו נצורים ולהדוף את הכוח המצרי כדי לפתוח צירי תנועה לכוחותינו.

ב-14 בנובמבר פתחו כוחותינו במבצע "יואב" לשחרור ישובים ופתיחת הדרך לנגב. במבצע זה נטלו חלק מכוחות חטיבת גבעתי ויחידות של הפלמ"ח. ב-19 לנובמבר התנהל אחד מהקרבות הגדולים והקשים לביצוע הוא הקרב על משלטי חוליקאת בו התנהלו קרבות מגע פנים אל פנים  והשתמשו בכל האמצעים כולל  דקירות בסכינים ואף נשיכות.

לאחר כיבוש המשלטים ואחזקתם על ידי כוחותינו, הגדוד שלנו (54) קיבל משימה חדשה והיה עלינו לנוע צפונה מאזור חוליקת כדי לכבוש שלשה כפרים ערביים דרומית לבית שמש שכללו את הכפרים עג'ור (כיום מושב עובדים בשם עגור) זאכאריה (כיום מושב עובדים בשם זכריה) ודיר אבאן, כדי להבטיח את השליטה על " דרך בורמה".

בקרב זה נפגעתי מכדור שנורה כנראה על יד צלף שהסתתר בין עצי החורש שהיו בקרבת מקום. חובש גדודי שנקלע למקום נתן לי טיפול ראשוני בחבישת החזה מצד ימין ובכתף השמאלית בצד האחורי. לאחר טיפול רופא, הוסעתי על ידי אמבולנס מקיבוץ גל-און דרך בית חולים שדה בבאר טוביה ומשם לבית חולים בצומת כפר בילו אך לא טופלתי על-ידי הצוות הרפואי עקב חומרת הפציעה. בשעות הערב המוקדמות הוסעתי באמבולנס לבית החולים תל-השומר (שיבא) למסע שנמשך 12 שעות מאז שנפצעתי.

רק לאחר מספר ימים של טיפולים התברר שהפציעה שלי נגרמה מכדור שפגע בצינור דם וחדר דרך אחת הריאות וניקב אותה ויצא מאחור בכתף השמאלית. פגיעה קשה זו גרמה לי לכאבים והפרעות בדרכי הנשימה. טופלתי בבית החולים במשך ששה שבועות ולאחר מספר ימי חופשה הוצבתי ביחידת חיל חימוש של חיל האוויר ביפו עד למועד שחרורי מצ"הל בתאריך 01.02.1950.

 תעודת הוקרה מארגון חברי ההגנה לשמעון בהגיעו לגבורות

הזוית האישית

נגה: שמעון סלע הוא דודי. כבר לפני שנים הוא כתב את זכרונותיו והעביר אותם לי למשמרת. בכתביו הוא תיאר את קורותיו במהלך שירותו הצבאי, בתקופה ההסטורית הכי משמעותית בתולדות מדינתנו – תקופת קום המדינה!

הפרק השני של זיכרונותיו מתמקד בעולם עבודתו ופעילותו הענפה, עליו ניתן לקרוא בקישור זה: שמעון סלע איש רב הפעלים ורב הגוונים.

קישור לקובץ הסיפור המלא: שמעון – זיכרונות

אני שמחה שהתאפשר לי להעלות את קורותיו לאתר תכנית 'הקשר הרב דורי' ולשמר לדורות הבאים תיעוד הסטורי זה – בה מתוארים קרבות השיחרור בהם השתתף דודי ואף נפצע באחד הקרבות.

 מראה לדודי את סיפורו – מתנת חג  מרגשת