מאגר סיפורי מורשת

הכשרה מקצועית

הפרק הראשון של תיעוד סיפורי הוקדש לתקופת שירותי הארגון ההגנה ושירותי הצבאי עם קום המדינה "שמעון סלע מספר על שירותו הצבאי בשנות הארבעים".

טרם גיוסי לצבא עבדתי במפעל מתכת בחולון ובמקביל למדתי בלימודי ערב אחרי שעות העבודה. היה לי יתרון על אלה שרק למדו שלהם היה חסר הניסיון המעשי, ואלה שרק עבדו ולא למדו במקביל לעבודתם, חוסר הידע העיוני-מקצועי היה להם למכשול.

שמעון וחבריו במפעל

בתום שירותי הצבאי, באופן טבעי מצאתי את מקומי במפעל המתכת. המטרה שלי הייתה להתמחות בהפעלת כל סוגי מכונות הייצור – ובכך אוכל לבסס את מעמדי במפעל. כך, כאשר נוצר לחץ כל שהוא בתחום מסוים הוצבתי למכונת הייצור המועדפת. עובדה זו איפשרה את קידומי על-ידי הגדלת שכרי והיה לי הכבוד והזכות להיות בין שלושת בעלי המקצוע בעלי השכר הגבוה במפעל.

אך כל תוכניותי לגבי עתידי נגוזו לצערי הרב עקב הפסקת עבודתי בתום חצי שנת עבודה. הפסקת עבודתי הייתה מהסיבה הבריאותית. פציעתי בבית החזה במלחמת השיחרור, הותירה אותי עם ריאה אחת פגועה ובה חור שטרם התאחה, מצב זה הכביד על נשימה סדירה.  לאחר סידרת בדיקות וטיפולים, נאמר לי, שעלי להימנע ככל האפשר מסביבה בה יש אבק ככלל, ומאבק מתכת בפרט שהיה קיים במפעל בו עבדתי וזאת עד להחלמת הריאה הנקובה – תהליך שהיה צפוי להימשך מספר שנים.

במקביל לתקופת עבודתי במפעל, הוצאתי רישיון נהיגה במשאית ורישיון נהיגה במונית, בנוסף השתתפתי בקורס להנהלת חשבונות וסיימתי לימודי בציון גבוה. זו הייתה תפישת החיים שלי, ללמוד ולהתמקצע כך שיתאפשר לי לעבוד בתחומים בהם הכשרתי את עצמי. התחלתי לעסוק בכל מיני עבודות מזדמנות, כאשר היה ברור לי, שהעיסוק בנהיגה זה משהו זמני עד שאמצא תחום אחר של עבודה בו אמצא עניין ואפשרויות קידום בתחומים רבים ככל האפשר ומיצוי היכולות שלי.

עיסוקי הזמני כנהג

עבודתי הראשונה הייתה בהולכת נוסעים של עובדים אזרחים למקום עבודתם במחנות צבא. הנהיגה הייתה לא פשוטה הואיל ונהגתי במשאית בעלת הגה ימיני שמגבילה מאד את שדה הראייה, אך באופי שלי אהבתי להתמודד עם אתגרים. לאחר מכן התחלתי לעבוד כנהג בתנועת המושבים בהסעת מדריכם חקלאיים – תקופה זו התאפיינה בהקמתם של מאות מושבי עובדים בכל רחבי הארץ שאוכלסו על ידי עולים חדשים, שלא היה להם מושג כלל מה היא עבודה חקלאית. עבודתי זו החלה בשעה מוקדמת וסיומה היה בשעות הערב המאוחרות. הנסיעות היו בדרך כלל בדרכי עפר וללא כל שלטי הכוונה ובקלות היה אפשר לטעות ולעבור את קו הגבול. סיימתי פרק נפלא זה כעבור חצי שנה.

בחודש מרץ 1953 פתחתי בקריירה חדשה בשירות הממשלתי, עדיין בתפקיד של נהג בהסעות עובדים במחלקת המדידות של משרד העבודה ובאגף לחינוך מקצועי של משרד העבודה.

תפקידי היה להסיע את המפקחים המקצועיים למקומות הלימוד, אך אני לא הסתפקתי בנהיגה בלבד והצטרפתי למפקחים (בהסכמתם כמובן), לשעורי הלימוד וכך גם הייתה לי האפשרות להביע את דעותיי, עובדה שמבחינתי נתנה גוון נוסף לעבודתי. בגלל הרקע הטכני שלי, בקשתי ממפקח המסגרות להתמודד לתפקיד מדריך למסגרות טכנית. הוא נתן את הסכמתו לכך וזומנתי למבחן כמקובל. עברתי את המבחן בהצלחה להפתעתו של המפקח.

עיסוקים בתחום המנהלי בשירות הממשלתי

העיסוק בנהיגה ארך מספר שנים, עד שהוצע לי תפקיד בתחום מנהלי באגף השיכון של משרד העבודה כעוזר למנהל המשק והתחבורה בדרג הנמוך ביותר הואיל ולא היה לי ניסיון כל שהוא בתחום זה, בלעתי את הגלולה ומתוך אמונה שבמרוצת הזמן אני אזכה לקידום במידה ואוכיח זאת הלכה למעשה. ההזדמנות אכן קרתה כאשר הוצע לי תפקיד של מפקח במחלקה לחומרי בניין של האגף לתקופה של שנה כממלא מקום.

המנהלת הכללית למינהל, הגב' רות רייס לברון שאפה לראות בי כחלק מצוות העובדים הכפוף לה. היא הצליחה לשכנע את נציבות שירות המדינה וקיבלה אישור לתפקיד חדש נוסף "כעוזר ראשי לענייני עובדים ומינהל". על פי הנהלים היה צורך בפרסום מכרז – וכך היה ואני כמובן הגשתי את המועמדות שלי ואכן נבחרתי לתפקיד הנכסף ולשם שינוי הפעם המשרה הייתה קבועה ומאד בכירה.

חתונה ומשפחה

את רעייתי מזל פגשתי באגף השיכון בו גם היא עבדה, ולאחר תקופת חיזור באנו בברית הנישואין, כאשר החתונה נערכה בצינעה בבית הכנסת הגדול בתל-אביב בתאריך 31.08.1961. שנה לאחר מכן, נולד בננו הבכור אייל, בתאריך  18.02.1962 ובחודש יוני של אותה שנה פרשתי מהשירות הממשלתי לאחר תקופה של שבע וחצי שנים. בתאריך 27.07.1965, נולד בננו השני אוהד.

שמעון ומזל ביום חתונתם

שמעון עם שני בניו – אייל ואוהד

המשך עיסוקים והתפתחות בקריירה

באותה שנה 1962 פרשתי מהשירות הממשלתי לאחר תקופה של שבע וחצי שנות עבודה ועברתי לחברה ממשלתית בשם "חלפים חקלאיים", בתפקיד של רכז החברה. חברה זו עסקה בעידוד ובפיתוח של מפעלים ובתי מלאכה מקומיים לייצור חלקי חילוף לציוד חקלאי מתוך כוונה להגדיל את הנתח של הייצור המקומי מול הייבוא ולהתמודד באיכות המוצרים ובמחיריהם. בחברה זו עבדתי במשך שבע עשרה וחצי שנות עבודה פוריות ומבורכות.

תפקידים בסוכנות היהודית

בשנת 1979 התקבלתי לתפקיד של "קניין בכיר" בסוכנות היהודית לא"י בחטיבת ציוד ואספקה. תפקידי החדש היה מאד מגוון ומחייב, בו עסקתי ברכישת ציוד לכלל מוסדות הסוכנות היהודית, שכלל מאות פריטי ציוד שנרכשו בדרך של פירסום מכרזים ו/או קבלת הצעות מחירים וניהול משא ומתן עם המציעים. התפקיד חייב ידע בסיסי בהרבה מאד תחומים. הניסיון שצברתי בתפקידי הקודם עזר לי רבות להתמודד באתגרים החדשים, גם העובדה שחלק מהספקים והיצרנים למיניהם היו מוכרים לי עוד בתפקידי הקודם.

התחומים בהם עסקתי התחלקו לשלושה: אספקת ציוד למרכזי הקליטה של העולים, למושבי עובדים, קבוצים, מצפים, מרכזים קהילתיים וכד', ולמבני ציבור שנבנו על-ידי הסוכנות היהודית, שכללו מתנ"סים מועדונים בתי קולנוע ותיאטרון, אולמות ספורט ועוד.

לאחר תקופה של קרוב לחמש שנים, בשנת 1984 התקבלתי לתפקיד של עוזר בכיר למנהל אגף משק ובינוי בחטיבה של המחלקה לעלייה וקליטה, תפקיד שהוא שונה לחלוטין מכול תפקידיי הקודמים. במסגרת תפקידי היה עלי לדאוג לאספקה של כלל הציודים שמאפשרים הפעלתם של כל מרכזי הקליטה בכל הארץ כולל הפעלתם של מוסדות זמניים שפעלו כמרכזי קליטה לכל דבר.

תעודת הוקרה שהוענקה לשמעון על השתתפותו בהעלאת יהודי אתיופיה

חשוב לציין, שנכנסתי לתפקידי בעיצומו של מבצע משה בו נקלטו עולים מאתיופיה. העבודה הייתה סביב השעון וחייבה שעות עבודה רבות ונסיעות בכל רחבי הארץ. היה עלי להתמודד בכל המשימות בכוחות עצמי והן היו רבות ומגוונות. בתפקיד זה עשיתי מאמץ מיוחד להעביר ציוד מתקדם בכל התחומים, כדי לייעל את העבודה וכן התחלתי להחדיר למרכזי הקליטה ריהוט וציוד משופר ליחידות המגורים.

זכור לי, מקרה מסוים שבו היינו אמורים לפתוח מרכז קליטה חדש במכמורת ואני דאגתי לאספקת כל הציודים להפעלת מרכז הקליטה וחסרו רק הציוד המשרדי. העמסתי הציוד למכוניתי ונסעתי לקראת ערב למכמורת כדי להשלים החסר. בהגיעי לשם פגשתי את מר בני דותן ז"ל שהיה בתפקיד של סגן מנהל החטיבה וכאשר נוכח שאני פורק הציוד המשרדי הוא היה מופתע והוא אמר לי, אני מצטט את דבריו: "אני כבר מספר שנים בחטיבה ולא זכור לי מקרה שמרכז קליטה צויד במלואו, טרם הגעתם של העולים". זו הייתה בשבילי מחמאה גדולה בזמן שאני הייתי עדיין בתקופת ניסיון.

בשנת 1987 הוגדר תפקידי כסגן מנהל האגף (במקום עוזר בכיר) וזה היה צעד נוסף בקידומי כלפי מעלה. התמודדתי עם הכנת תקציב לשנה הקרובה. למען האמת לא היה כלל מושג בהכנת תקציב. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לעיין בהצעות תקציב בשנים שחלפו, ללמוד את הנושא ולהתמודד עם המשימה.

מלמידת החומר נוכחתי לדעת שהתקציבים שאושרו היו נמוכים יותר מהצעות התקציב שהוגשו. הדבר לא הייה מקובל עלי והבאתי לתשומת לבו של מנהל החטיבה, שבדעתי להגיש תקציב ריאלי ואני מתכונן להיאבק על אישור התקציב כלשונו. מנהל החטיבה הזהיר אותי שאני נוטל עלי סיכון שיקצצו מהתקציב המבוקש. בשלב זה פניתי ליושב ראש הוועדה לאישור תקציבים שלא יקצצו מהתקציב המבוקש, ואולי בדרך זו ילמדו גם האחרים לפעול בדרך זו. הגישה שלי נשאה פרי והתקציב אכן אושר במלואו. ועל כך הגיב מנהל החטיבה במכתב הערכה אלי.

תפקידי כמנהל אגף בינוי ומשק

ב-18 ביוני 1989 התבשרתי שוועדת הקבלה לתפקיד מנהל אגף בינוי ומשק החליטה לבחור בי לתפקיד המוצע. זה חלום שהתגשם והיה ברור לי שאני עומד בפני משימות לא קלות כי הרבה נושאים בתחום טיפולי לא היו ידועים לי. הקדשתי לכך שעות רבות של לימוד החומר – מעתה ואילך אני הכתובת לפניות של מנהלי מרכזי הקליטה ועובדי המשק בכל נושאי התחזוקה וההצטיידות ביחידות המגורים ובמוסדות הציבור. אחד הנושאים ששמתי לי למטרה הוא השיפוצים של מרכזי הקליטה שהייתה להם הקצבה נפרדת מהתקציב.

אני הייתי בדעה כי יש להקצות את הכספים ל- 2-3 מרכזי קליטה לבצע שיפוץ מלא מו המסד ועד לגג שיכלול את כל יחידות המגורים, המוסדות הציבוריים והגנון. אני האמנתי בדרכי זו, כאשר הכוונה האמיתית ברעיון הייתה לשכנע את וועדת ההקצבות להגדיל בעתיד את המענקים הכספיים ואף לגרום לכך לעניין תורמים למיניהם להקצות כספים לאחר סיור באותם המרכזים בהם בוצעו השיפוצים. זה היה הרעיון בגדול. לאחר מו"מ קבלתי את האישור לבצע את השיפוצים במספר מרכזי קליטה שנבחרו בקפידה.

התוצאות היו מדהימות והגישה הזאת הוכיחה את עצמה וכך נוצר לחץ של מנהלי מרכזי הקליטה תבעו שגם המוסדות שבאחריותם יזכו גם הם להקצאת כספים. התוצאות אכן נשאו פרי והוקצו למטרה זו מליוני שקלים כך שהייתה באפשרותי לשפץ 6-7 מרכזי קליטה בו זמנית.

אני וצוות העובדים שהיו כפופים לי השקענו הרבה שעות עבודה להשגת המטרות שהצבנו לנו והסיפוק היה עצום ואין מלים לתאר אותו, והמשכתי במגמה זו של התחדשות ברוח הזמן.

הזוית האישית

נגה: שמעון סלע הוא דודי. כבר לפני שנים הוא כתב את זיכרונותיו והעביר אותם לי למשמרת. בכתביו הוא תיאר את קורותיו במהלך שירותו הצבאי, בתקופה ההסטורית הכי משמעותית בתולדות מדינתנו – תקופת קום המדינה! על חלקו בקרבות המרכזיים של מלחמת השיחרור ניתן לקרוא בקישור זה:  שמעון סלע מספר על שירותו הצבאי בשנות הארבעים

קישור לקובץ הסיפור המלא: שמעון – זיכרונות

 מראה לדודי את סיפורו – מתנת חג מרגשת

אני שמחה שהתאפשר לי להעלות את קורותיו לאתר תכנית 'הקשר הרב דורי' ולשמר את זיכרונותיו המרתקים למשמרת לדורות הבאים.