מאגר סיפורי מורשת

שמי  מרים ונקראתי על שם קרובת משפחה. נולדתי בשנת 1954 להורי יוסף וחיה גולדא, אנחנו שתי בנות במשפחה, אני הבכורה, ואחותי הצעירה ממני- שושנה. נולדתי בסוחומי שבגרוזיה גרנו שם באופן זמני מפני שבאזור זה היה להורי קל יותר לקיים מצוות ולשמור שבת בעבודה, הורי עבדו בעבודת טקסטיל כי בעבודה זו היה יותר קל לשמור שבת. אח"כ עברנו לעיר נוספת ובסוף הגענו לטשקנט שם גרנו תקופה ארוכה יותר. 

 

בתקופה זו בריה"מ היתה קומוניסטית, השלטונות לא התירו לשמור שום דת ובמיוחד רדפו את היהדות. אנחנו היינו חסידי חב"ד גם ברוסיה הסובייטית ושמרנו על קשר מכתבים עם הרבי מליובאוויטש. המכתבים נכתבו כמובן במחתרת ונכתבו ברמזים בלבד. את הרבי כינו "זיידע" שפרושו "הסבא"… כדי להבין מעט את מסירות הנפש של הורי על חינוכינו הי'הודי אומר רק שבתקופה זו הורים שנתפשו שומרים תורה ומצוות נשלחו לכלא לעשרות שנים, והילדים נלקחו לבית יתומים כדי לחנך אותם להיות אזרחים נאמנים למולדת…

 

השלטונות לא הסכימו לבנות בית כנסת, כי כל מה שקשור לדת היה אסור. במיוחד מה שקשור ליהדות. בכל פעם הלכנו להתפלל בשבת אצל משפחה אחרת. היו "נקישות" מיוחדות ורמזים מסוימים שהשתמשנו בהם כדי לדעת   ולהבחין שהבאים ל"בית הכנסת" הם רק יהודים. בעיקר חסידי חב"ד, בביתנו התקיימו התפילות  פעמים רבות, ולכן היינו צריכים להמנע מלעורר חשד אצל השכנים הגויים שלא יבחינו שבביתנו מתקיימות פעילויות יהודיות  או שיש יותר מדי אנשים. 

 

בביתנו היו שני חדרים גדולים וחצר, בישלנו במטבח שבחצר, שם היה גם חדרון שם התקלחנו ומחסן,  לפני חג הסוכות הורדנו את הגג שלו והינחנו במקומו סכך, כך המחסן הפך לסוכה.

 

 מגוון המאכלים היה מצומצם: בשר [הכוונה לעוף] אכלנו רק בשבת, את העוף היה צריך להכשיר בבית לאחר השחיטה, וכמובן, הכל נעשה בסתר [השחיטה נעשתה אצל שוחט חב"די  שעשה הכל במחתרת]. ירקות אכלנו במבחר מצומצם. בקיץ היה מבחר גדול יותר,  את הלחם היו אופים בבית, כשהייתה אפשרות להשיג חלב  עם השגחה יהודית על החליבה, היינו  מכינים מהחלב  גבינות ומוצרי חלב שונים בבית. 

 

את לימודי התחלתי בבית, בכתה א' אימי לימדה אותי  בבית,  לאחר לימודי עם אימי היה לנו, לי ולאחותי "מלמד" שהיה מגיע לביתנו ומלמד אותנו בחשאי תפילה, חומש ועוד … מכיתה ב' למדתי בבית הספר עם אותה מחנכת עד לכיתה ד, את המחנכת היינו משחדים שלא תדווח למנהלת על היעדרותי בשבתות. כדי שהמנהלת  לא תחשוד.  שחדנו גם רופא  שנתן לנו אישור שאני ילדה חולנית וזקוקה ליום חופש  נוסף בכל שבוע [כמובן שהשבת היה היום הנוסף] …

 

 מורתי הזכורה לי לטובה עד היום, היא המחנכת שלי לכיתות ב-ד. היא עזרה לי בעקיפין בקיום מצוות שמירת שבת. למרות היותה גויה היא איפשרה לי בקלות לא ללמוד בשבתות. .היא ידעה שאין לי בעיה להשלים את החומר…היי'תי תלמידה מצטיינת .

 

התלבושת  בבית ספרנו הייתה, שמלה חומה  וסינר לבן עם דוגמה. בהיותי בכיתה ד' התקיים טקס של הקומוניזם בשבת! לא ידעתי מה לעשות  וניסיתי לחשוב כיצד אוכל להתחמק ולא להופיע לטקס , שאלתי את המורה האם אפשר לתת לי את יום החופשה הקבוע שלי? אך היא אמרה  שזו חובה שאינה תלוי'ה בה ובמנהלת … כל  השבוע הייתי מוטרדת מאד והרגשתי אובדת עצות "מה אעשה"?השבת הגיעה,   לא הייתה לי ברירה , עלי היה להופיע לטקס, לפתע עלה רעיון במוחי… הגעתי לבית הספר וכשהתחיל האירוע "תקפו אותי כאבים חזקים" התלוננתי על כאבים  ללא הרף וכשהמורה ראתה אותי"מתפתלת מכאבים" היא אמרה לי: "לאחר קבלת סיכת ההצטיינות האישית  שלך תוכלי ללכת ". המתנתי כמו ילדה טובה והמשכתי להציג שאני  סובלת מכאבים .קיבלתי את הסיכה והלכתי הביתה בשמחה . כמובן שכל הכאבים נעלמו כלא היו…..

 

 אולם כשעליתי לכיתה ה' מחנך הכיתה  היה מורה אנטישמי, הוא גר בשכנות עם יהודים והוא הכיר את ההתחמקויות של היהודים כדי שלא להופיע ללימודים בשבת, לאחר כל היעדרות שלי בשבת הוא  שאל אותי מדוע אינני מגיעה ללימודים? .

 

 אחד המקרים הזכורים לי ביחס אל המורה  הוא: ה' עזר.. ונדבקתי מאחותי  במחלת אבעבועות רוח קשה. בשבוע השני למחלתי בשבת בבוקר נשמעו דפיקות בדלת, אמי פתחה והנה בדלת לא פחות ולא יותר:  המחנך שלי! 

 

הוא שאל את אימי "בתמימות": "מדוע בתך אינה מגיעה ללימודים?" אימי ענתה לו "היא חולה במחלת  אבעבועות רוח קשה", המורה  כמובן לא האמין וביקש להיכנס לחדרי  ולבקרני. אימי הכניסה אותו לסלון הבית. ובזריזות מיהרה להחביא את הפמוטות של נרות השבת,  היא הכניסה את המורה לחדרי.  ואז הוא גילה שאני באמת חולה,  המורה פער את פיו מתדהמה,  מספר שניות הוא שתק ולא הוציא הגה ואחר כך אמר: "אה, אז היא באמת חולה?"…  עד שהחלמתי לגמרי עבר שבוע נוסף. כל הזמן הזה הרגשתי בתוכי פחד נורא, עלי יהיה לחזור לאחר מכן לבית הספר… מה אגיד למורה בשבת הבאה?

 

וכאן סיפורנו מגיע להשגחה פרטית מופלאה.

 

היה לנו קשר מוסתר עם הרבי, התייעצנו עם הרבי על הרצון שלנו לצאת את רוסיה ולעלות לארץ ישראל.פעמיים הגשנו בקשת עליה אך, בקשותינו נענו בסירוב. הרבי הורה לבקש פעם נוספת, ואכן בקשתנו אושרה בפעם הזאת. בכך נפתרה ב"ה בעייתי,אני לא חזרתי עוד ללימודים. תוך שלושה ימים ברחנו עם חפצים בודדים לוינה ומשם לארץ, זה היה נס שאישרו למשפחה עם ילדות קטנות בגילאים שמונה שנים ואחד עשרה שנים לעלות.

 

עלינו לארץ, בחודש הראשון התגוררנו אצל דודי שעלה לפנינו לארץ, לאחר מכן עברנו לגור בכפר חב"ד  קיבלנו בית ערבי נטוש שבו שני חדרים בינוניים מהם חדר אחד  בסכנת קריסה . לא הייתה מקלחת. עד עכשיו איני מבינה כיצד הצלחנו לחיות  בבית זה, אך אז לא בדיוק חשבנו על המצב,  אלא שמחנו שזכינו לבית בארץ ישראל, לחיות ללא פחד של קיום תורה ומצוות זו הייתה מחשבתנו העיקרית". מה רב היה האושר ללכת לבית הכנסת בשבת הראשונה שהגענו! רק מי שעבר את ברית המועצות הקומוניסטית יוכל להבין מה הרגשנו… 

 

אני, גולדי נכדתה של סבתא, השומעת את הסיפורים  הללו  מקבלת השראה של גבורה  מהדמויות שבסיפור. על   שהיה להם את  האמונה האיתנה והגבורה החזקה לעשות  עבור מטרה אחת: לקיים את מצוות ה' בשלמות למרות כל הפחדים  והחששות  שהיו.

 

לחשוב על כך שילדים בגילי עשו מעשים מבלי לעשות חישובים מה יקרה להם.  

יצאתי ממפגשים אלו בעלת כוח מכל העבר, הגבורה והנחישות,  ובהשראה של גבורה יהודית זו של משפחתי

בברית המועצות אקח איתי אל העתיד…