מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שמונים שנה על קצה המזלג

עם נכדי אסף
בילדותי
מעברים מישוב למדינה ומילדות לבגרות

שמי עירי ריצ'י, נולדתי בתל אביב בשנת 1938 כאשר אבי, ישראל רוקח, היה ראש העיר של תל אביב, ולכן נקראתי בשם עירי – העיר שלי. עד היום אני נשאלת במקומות רבים על השם הזה ומשמעותו כיוון שהוא נשאר ייחודי.

כיום, כפסיכולוגית, אני מודעת לכך ששנות הילדות הן משמעותיות ביותר להתפתחות האדם. במקרה שלי, שנות הילדות היו השנים של מלחמת העולם השנייה, ואחריה השנים של המאבק להקמת המדינה, ההכרזה על המדינה, מלחמת השחרור וכו'. אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הם של קצין משטרה בריטי שגר באותו בניין שבו גדלתי בשדרות רוטשילד. הימים היו עדיין ימי השלטון הבריטי בארץ, עם מאבקים של הישוב נגד השלטון הזה. לכן, אותו קצין פחד מהתנכלות אליו והסתובב תמיד עם כלב שמירה גדול, ובחצר הבניין שמרו עליו באופן קבוע שני שוטרים בריטים. כל זה כאשר אבי מאוד פעיל ומעורב במה שקורה, עסוק מאוד בענייני הציבור, וכתוצאה מכך הייתה לנו, לי ולאחותי הבכורה לויה, מודעות מגיל צעיר על כל מה שקורה. יחד עם זאת, אין ספק שהרגשנו שהיינו רוצות שאבא ישאר איתנו בבית יותר.

הוריי באו משני רקעים שונים. אבי היה יליד הארץ, דור רביעי בארץ. גדל בנווה צדק, למד הנדסת חשמל בשוויץ לפני שנכנס לעולם של הפוליטיקה. אמי, לעומת זאת, גדלה בגרמניה. היא, הוריה, וכל משפחתה עזבו את גרמניה "בזמן", כלומר בשנים 1929-1930, כשהחלו להבין למרבית המזל שכדאי לעזוב. כל זה אומר שהיה רקע תרבותי שונה לשניהם. המעבר מגרמניה למה שנקרא אז פלסטינה היה לא פשוט מבחינה תרבותית ודרש ממנה הסתגלות משמעותית. אחד הדברים שאמי אהבה במיוחד היה שפת הים של תל אביב, שאליו לקחה אותנו הבנות לעתים קרובות. לא הייתה ברשותנו מכונית והיא נסעה איתנו במה שהיה אז אוטובוס מספר חמש מהבית לחוף הים. במבט לאחור אני מבינה ומוקירה את העובדה שאמי נשאה בעול ניהול משק הבית וגידול הבנות. זאת על מנת לאפשר לאבי לעסוק בענייני הציבור כראות עיניו.

אירוע משמעותי של שנות הילדות הוא כמובן יום הכרזת המדינה. בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מבית המוזיאון לאמנות בשדרות רוטשילד, הבית שנתרם לעיר תל אביב על ידי ראש העיר הראשון, מאיר דיזינגוף. ידעתי באותן שעות שאבי נוכח בטקס המרגש הזה. עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, אבל את הטקס שמעו בכל מקום כיוון שכל מכשירי הרדיו בכל הבתים היו פתוחים, וכמוהם גם חלונות הבתים. למחרת הכרזת המדינה פרצה מלחמת השחרור וזה כמובן אחד הזיכרונות הקשים – היו הפצצות של תל אביב, ידענו על נפגעים – הרבה מתח אבל גם התרגשות רבה מקום המדינה החדשה.

אני למדתי בבית הספר היסודי "בלפור", ועדיין יש לי חברות ילדות מאותה תקופה. יש לי גם זיכרון שהמחנכת שלנו שיתפה אותנו בדאגה שלה לאחיה שנעדר בזמן המלחמה. בבית הספר התיכון למדתי בתיכון עירוני א', במגמה ריאלית. נאלצתי לעבור לירושלים לכיתות י' ו- י"א, כיוון שאבי הצטרף לממשלה בתפקיד של שר הפנים. חזרתי לכיתה י"ב בתל אביב בעקבות משבר קואליציוני. אני מספרת זאת כעובדה "יבשה" אולם זאת רק דוגמא לקושי של להיות בת לאדם שמסור רובו וכולו לשרת את הציבור.

בילדותי

תמונה 1

אחרי התיכון התגייסתי לצה"ל ושירתתי במדור הפסיכוטכני. במדור הזה העברנו מבחנים פסיכוטכנים לכל המתגייסים וגם ראיינו חיילים חדשים כדי להמליץ על היכן ישרתו בצבא. הייתי מעוניינת לשרת בדרך הזאת, כי כבר אז הבנתי שאני אמשיך בלימודי בכיוון של עבודה עם אנשים. ואמנם בהמשך בחרתי בפסיכולוגיה כמקצוע של חיי.

אחרי שנה של לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים נסעתי להמשך לימודים בארצות הברית. התכוונתי לשהות בארצות הברית שנה אחת בלבד אבל כפי שידוע לכולנו, החיים הם בלתי צפויים. סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בארצות הברית, ותוך כדי כך פגשתי את מי שעתיד היה להיות בעלי, דייויד ריצ'י. אחרי ששנינו סיימנו תואר ראשון, נישאנו בתל אביב ונסעתי איתו לארצות הברית כאשר הוא היה לקראת לימודי דוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת הארוורד, ואני לקראת לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת בוסטון. מיד אחרי סיום לימודי נולדה בתי הבכורה רונית, שכיום היא פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.

בכל השנים בהן שהיתי בארצות הברית ידעתי שאני רוצה לחזור לחיות בארץ. תמיד ידעתי שאני רוצה את ילדי במקום שבו אני מרגישה את השורשים שלי, בתקווה שגם הם יכו כאן שורשים, ויכירו את השפה העברית כשפה יום יומית שלהם. לא היה ברור מתי ואיך זה יקרה. לפעמים אירועים שמעבר לצפוי גורמים לשינויים בחיינו. כך קרה שמלחמת ששת הימים גרמה גם לבעלי, דייויד, כמו להרבה יהודים אמריקאים, לרצות לבוא ולחיות בישראל ולחוות את ההתלהבות ששרתה אז בארץ. חזרנו בשנת 1970 עם ילדה בת שלוש וחצי, רונית, ועם תינוקת בת שבעה שבועות, ענת.

יום נישואיי

תמונה 2

ברור שמעבר מארץ לארץ, עם כל ההתלהבות שבדבר, גורם גם לסבל לאלו שנשארים מאחור. אלה היו בני המשפחה של דייויד. לעומת זאת החזרה לארץ שימחה מאוד את אמי, שלצערי הרב התאלמנה כמה שנים לפני כן. אבי נפטר בגיל 62, בשנת 1959, בעיצומה של מערכת בחירות! מכה קשה ובלתי צפויה, כשאני עדיין במרחקים.

את השנתיים הראשונות של חזרתי לארץ גרנו בבית ברל, שם הובטחה לדייויד משרת הוראה בקולג' שהיה אמור לקום שם. ההבטחה לא מומשה, התכנית התבטלה. זאת רק דוגמא אחת להתמודדות של עולה חדש עם הבטחות שלא קוימו. למזלנו הוא קיבל משרת הוראה במחלקה למדע המדינה, באוניברסיטה העברית. עברנו לירושלים, לגבעה הצרפתית, שכונה מקסימה שהוקמה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. מקסימה, כי כולנו היינו פחות או יותר באותם גילאים, עם ילדים קטנים, והיה שיתוף פעולה נפלא בין השכנים. שם גם נולדה בתי השלישית, טלי, והחוויה של ללדת במקום הטבעי שלי, בישראל, הייתה נפלאה. שלושת בנותינו המקסימות, רונית ענת וטלי, גדלו והתחנכו בבתי הספר המקומיים והיו בתנועות נוער. חיינו בשכונה שבה היה חופש לילדים להיפגש, וליצור חברויות שבחלקן נמשכות עד היום.

אחת החוויות המשמעותיות של ההורות הייתה ההיכרות עם הקהילה הקונסרבטיבית, דבר שלא מוכר לרובנו שגדלנו בארץ, אך היה מאוד מוכר לדייויד שגדל בארצות הברית. כשהגיעו בנותינו, כל אחת בתורה, לגיל הבת מצווה, דיויד הציע שנעשה את טקסי הבת מצווה שלהן במסגרת הקהילה הזאת שנקראה "רמות ציון". גיליתי עולם ומלואו, בה כאדם חילוני, יש את האפשרות היפה לבנות לחגוג במסגרת שוויונית, שמכבדת אותן, מאפשרת להן לעלות לתורה, ולהרגיש שותפות בקהילה.

בהמשך לסיפור טקסי הבת מצווה לבנות, אני רוצה לתת ביטוי למה היה עבורי מושג האימהות. אין מספיק מילים בשפה העברית כדי לבטא את האושר שחוויתי כאם. לראות את הבנות, כל אחת עם יופיה ואופיה המיוחד, גדלות, מוצאות את הכיוון שלהן בחיים, מתמודדות עם מצבי החיים השונים, מקימות את משפחותיהן. זאת הייתה, ועודנה, חוייה מיוחדת. הקשר העמוק שקיים בין שלושתן הוא עוד מקור לאושר עבורי, ביודעי שזו נקודת חוזק שתלווה אותן תמיד. כיום רונית מלמדת באוניברסיטה העברית, ענת עובדת במשרד לתכנון גנים, וטלי הינה יועצת ארגונית במשטרה.

בעקבות זאת, היותי סבתא הוא כמובן עוד פרק בחיים שאין גבול לאושר שהוא גורם. כשאין צורך "לחנך", ויש את האושר הצרוף לחוות את הקשר המיוחד הזה ולהעניק כמיטב יכולתי, זאת עוד מתנה של החיים המתנה הזאת – הכוללת שבעה נכדים: תום, יסמין, אדם, גליה, אסף, אורי, וגילי- כל אחד אישיות ועולם בפני עצמו.

בשנותינו בגבעה הצרפתית בירושלים דייויד היה עסוק בהוראה, בכתיבת ספרים מקצועיים בתחומו, ועלה לדרגת פרופסור מן המניין. תקופה מסוימת גם ניהל את המחלקה למדע המדינה. עבודתי המקצועית הייתה רובה בשירות הפסיכולוגי – חינוכי של עירית ירושלים, שם עבדתי בשנים הראשונות כפסיכולוגית של בית ספר יסודי. העבודה המקצועית נתנה לי הרבה מאוד סיפוק למרות שאי אפשר היה למלא את כל הדרישות והצרכים. העבודה הייתה בעיקר עם צוות בית הספר, המנהל והמורים ודרכם לעזור לילדים. לא היו מספיק שעות כדי לעזור באופן אישי ליותר ממספר קטן של ילדים באופן ישיר. בשלב מסוים השירות הפסיכולוגי של ירושלים התפצל וניהלתי את אחת התחנות האזוריות שלו. כאן נהניתי גם מהדרכה של פסיכולוגים יותר צעירים וגם מתכנון של כל מיני התערבויות פסיכולוגיות מעניינות. נהניתי כשהתאפשר להיכנס לכיתות וביחד עם המחנכת לשוחח עם הילדים על משמעות המקצוע שלי. מטרתי הייתה שבעתיד, אם יתקלו בבעיה אישית לא יחששו לפנות לפסיכולוג לקבלת עזרה.

בשנת 2000 פרשתי מהשירות הפסיכולוגי ופיתחתי קליניקה פרטית. במקביל התחלתי להתנדב כפסיכולוגית במספר עמותות במשך השנים. מספר שנים התנדבתי במקלט לנשים מוכות ובשנים האחרונות אני פעילה בעמותת הלל ליוצאים בשאלה, שזקוקים להרבה סיוע ותמיכה כשהם עוזבים את העולם החרדי. זה היתרון הגדול של המקצוע, שגם אחרי היציאה לגמלאות אפשר לעסוק בו בדרכים שונות, מבלי לתת לגיל לעצור אותנו מתרומתנו לחברה. אך הסיפוק הגדול באותן שנים הוא מהשהייה בחברת הנכדים – ארוחות צהריים משותפות, הסעות, שיחות, עזרה בשיעורי בית, וכל דבר שמחזק את הקשר, ובתקווה שגם מסייע להוריהם העסוקים בפרנסת המשפחה.

אני כותבת את השורות האלה בהיותי בת 81, ואני תוהה אם, ואיך, בחרתי את הנושאים המשמעותיים ביותר מתוך חיים כל כך ארוכים. במבט לאחור, ברור לי שהדברים המשמעותיים ביותר הם: הבית שבו גדלנו כילדים, חיי המשפחה שלנו – הזוגיות וגידול הבנות, החיים המקצועיים, הקשר עם הבנות והנכדים. כל אחד מאלו יש לו משקל ענק שמשפיע על מי ש(את)ה, ואיך מסכמים את כל השנים שחלפו ? אני מרגישה אסירת תודה לכל בני משפחתי על כל הטוב שזכיתי לקבל מהם וגם על הזכות להעניק להם.

שבט ריצ'י כיום

תמונה 3

הזוית האישית

סבתא עירי: היתה לי חוויה מאוד מאחדת לשתף את נכדי אסף בזיכרונותיי, אני מאחלת לו שימשיך להיות סקרן ומתעניין בתולדות המשפחה והמדינה.

הנכד אסף: היה לי מאוד כיף החלק של כתיבת הסיפור, מכיוון שלמדתי המון דברים חדשים על סבתא שלי.

מילון

ישראל רוקח
ישראל רוקח (31 בדצמבר 1896 – 13 בספטמבר 1959) היה מהנדס חשמל, עיתונאי ופוליטיקאי ישראלי. כיהן בתפקידי ראש עיריית תל אביב בין השנים 1936 ל־1952 (החל משנת 1949 כראש העירייה המאוחדת תל אביב-יפו), חבר הכנסת ושר הפנים. השתייך לתנועת הציונים הכלליים (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הימים היו עדין ימי השלטון הבריטי בארץ, עם מאבקים של הישוב נגד השלטון הזה“

”אני מרגישה אסירת תודה לכל בני משפחתי על כל הטוב שזכיתי לקבל מהם וגם על הזכות להעניק להם“

הקשר הרב דורי