מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה וייס, אני קרויה על שם סבתא רבתא שלי, מצד אמי, שנספתה בשואה בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. יש לי שני אחים שגדולים ממני, האחד בן 70 שנקרא יוסי וייס והשני בן 65 שנקרא מרדכי – מוטי וייס ואני בת הזקונים.

הוריי עלו באנייה מאירופה לישראל בשנת 1951. כשהגיעו לארץ הם נשלחו למעברת באר שבע – חצרים שהוקמה שנה קודם לכן, בשנת 1950, סמוך לבאר שבע. גרנו באוהל שהכיל חדר אחד. קיבלנו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהם מזרנים ושמיכות. באהל לא היו מים זורמים. במעברה לא היו כבישים פנימיים, הביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המחנה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע. מקלחות ושירותים היו ציבוריים.

לאחר שבוע ימים הודיעו לנו שהפלסטינאים שגרו באשקלון ברחו ממנה לארצות ערב והבתים הערביים התפנו. ויש אפשרות לעבור לגור בבתיהם. המדינה העמידה הסעות לכל מי שמעוניין. הוריי ארזו את מעט המטלטלים שלהם, עלו לאוטובוס ונסעו לאשקלון. שם קיבלנו בית ערבי בשכונת מגדל באשקלון. הייתה זאת "תקופת הצנע בישראל". המצב הכלכלי היה קשה, וההתאקלמות הייתה לא קלה…

אני נולדתי כבר לאחר התקופה הקשה. נולדתי בי"ג אב תש"כ 1960 בבית החולים אסף הרופא בצריפין, עדיין לא היה בית רפואה באשקלון. גדלתי באשקלון, היה לנו בית קרקע לא מפואר עם גינה ו-33 עצים מסביב וגינה בכניסה לבית. היו לנו חדרים, מטבחון. השירותים והצנרת כולה הייתה מאחורי הבית. היה לנו מטבחון בבית ושם בישלנו. במהלך הזמן הוספנו לבית ליד המטבח מקלחת ובהמשך גם את השירותים. בביתנו היו שלושה חדרים: חדר סלון אחד גדול, חדר שינה וחדר הורים ואנחנו במיטה נפרדת. אחיי ישנו בחדר הראשון הנקרא גם סלון.

אבא שלי גידל ברווזים, תרנגולות, כלב זאב, עצי קלמנטינות, תפוזים ופומלות. הייתה לאבי גם רפת ענקית ובה 5 פרים גדולים והוא היה מטפל בהם. כל השכונה הייתה כמעט באותו הסגנון, כולנו גרנו בבית ערבי. לא רחוק מביתנו הייתה המכולת השכונתית. בזמנו כבר היו רוב רובם של המצרכים שניתן להשיגם, גם כיום במכולת השכונתית, לא היו לנו סופרים.

גרנו בסביבה יהודית דתית. האוכלוסייה בשכונה שלנו הייתה מורכבת העדות והשפות. ממש קיבוץ גלויות. תמנים, מרוקאים, תוניסאים, טריפוליטאים והמון אשכנזים. רוב המפגשים בשכונה התקיימו על הספסל הממוקם ליד הבית וכן ליד בית הכנסת. אהבנו להיפגש במהלך השבוע ובמיוחד בשבתות ובחגים.

רוב החברים שלי היו מבית הספר בו למדתי וילדיי השכנים. לאחיי היו גם חברים 'מהחיידר' ומהשכונה שלנו וגם מהשכונות הקרובות. שיחקנו הרבה במחשקי חברה: חבל, גומי, קלאס, עמודו, מחניים, גוגואים, וגולות. היינו מתאספים כל החברים ברחוב ומשחקים בין הבתים בשכונה. לא היו לנו מחשבים.

בית הספר בו למדתי נקרא "אסף", ממלכתי דתי. למדנו: חשבון, עברית, מולדת, תורה, משנה, אנגלית ומדעים. רכשנו כבוד רב למורים שלנו, לא היו התחצפויות חלילה. כשהמורים היו נכנסים לכיתה היינו קמים בפניהם. הייתה משמעת חזקה בכיתה וכיבדנו את המבוגרים.

הזוית האישית

התלמידים: דניאל גבעתי ושי היימן מתעדים את סיפורה של חנה וייס.