מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית חולים הדסה בתל-אביב, בתאריך 27 למאי בשנת 1941, בחג השבועות ולכן קראו לי רות.

אנחנו ארבע בנות ובן אחד: האחות הבכורה שולמית, האח אשר, אני ושתי אחיותיי התאומות רחל וליאת.

אבי ואמי עלו ארצה מבוכרה שבאוזבקיסטן בשנת 1935. למרות שהם נולדו באוזבקיסטן בבית דיברו רק עברית.

גרנו בבית צנוע, לא היו הרבה אפשרויות למותרות.

גרנו בתל אביב ברח' הקישון 73 בחדר אחד שבו חיו סבתי, הוריי ואנו-חמישה ילדים, סה"כ שמונה נפשות בחדר אחד. בחדר היו ארבע מיטות ברזל ועוד מיטת תינוק שאחיותיי התאומות שנולדו אחרונות ישנו שתיהן בה.

בלילה אחרי ארוחת הערב וניקיון שולחן האוכל פרסו עליו שמיכה ושם אני ישנתי.

המטבח והשירותים היו משותפים עם השכנים שגרו בחדר אחר באותה דירה שבה גרנו.

הדודים שלי שלמה ואליהו ומשפחתם גרו בשכנות אלינו וכן סבתי, אמה של אמי שגרה איתנו.

אמנם תל אביב היא עיר גדולה, אך גדלנו כשכונה קטנה ונהדרת, מלאה ילדים מכל מיני ארצות.

ודיברו בהרבה שפות, וכולם הבינו אחד את השני.

"הבה נגילה" ברחובות אני זוכרת כשהייתי בת שמונה והקשבנו לרדיו לשידור מהאו"ם על הצבעת המדינות ועל הקמת מדינת ישראל.  היו הרבה מדינות שהצביעו נגד אבל היו יותר שהצביעו בעד. אז הוכרזה הקמת המדינה. אני זוכרת את הצעקות והשמחה דרך הרדיו ובבית מאוד התרגשו ויצאנו לשכונה ורקדנו הורה, והבה נגילה. הייתה שמחה אמיתית.

החיים בבניין שבו גרנו היו מאוד חברותיים ובערב בימיות הקיץ מכל הקומות היו יורדים השכנים עם כסאות וגרעינים ויושבים למטה על המדרכה, מפצחים גרעינים, מרכלים, צוחקים

ומספרים אחד לשני איך עבר עליהם היום.

אנחנו הילדים היינו משחקים בשכונה במשחקים כגון: דודס, קלאס, חמור חדש, חמש אבנים, פינות ממדרכה למדרכה וחבל. מדי פעם היינו באים לקחת גרעינים כתירוץ לשמוע את סיפורי המבוגרים.

המשחק שהיה אהוב עלי היה קפיצה על חבל, כי הייתי מאוד טובה בזה ובמשך הזמן עברתי לקפיצה בשני חבלים והייתי "אלופת השכונה". האח שאהבתי מאוד לשחק איתו הוא אשר, כי הוא היה גדול ממני בשלוש שנים ונהניתי מאוד לשחק איתו ועם חבריו.

חיי השכונה של פעם היו נפלאים ואני מאוד מתגעגעת לימים המאושרים, לצניעות ולהסתפקות במועט של אותה תקופה. החלום שלי של פעם היה להיות רקדנית.

המאכל האהוב עלי ביותר היה כבד עוף, הכל התחיל מזה  שהייתי ילדה מאוד רזה והרופא רשם לי להתחיל לאכול הרבה כבד עוף.

אבי נהג על כל בקשה שלנו לומר: "בלי נדר", למשל: נעלים חדשות, שמלה חדשה, וכו', מאחר והאפשרויות הכספיות היו מאוד מצומצמות, כי עם חמישה ילדים בבית היה קשה מאוד להגיד "לא".

מאז אני זוכרת לא כל כך לטובה את שתי המילים "בלי נדר".

הכרתי את סבא עמירם בגיל 18 בצבא.

נבחרתי על ידי מפקדי בחיל השריון להיות בוועדת קלפי לבחירות לכנסת בשנת 1959 ונשלחתי ליחידת מיעוטים מדרום לבאר שבע.

סגן עמירם דינוביץ (לימים בעלי) היה מפקד וועדת הקלפי.

התחתנו ב-1961 בעיר פתח-תקווה, והחתונה נערכה עם הרבה אורחים באולמי חן.

ביטויים ופתגמים מבית סבתא:

הפתגמים שלמדתי מסבתי הם:

-"ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך.

-"אין דבר העומד בפני הרצון" – כל דבר אתה יכול לעשות אם אתה מאמין בעצמך ורוצה את זה.

-"הכלים שה' נותן" – אלוהים נותן כלים לכל אדם וכל אדם צריך למצוא את הכלי שלו ולהשתמש בו.

-"היו תמיד חירשים כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים" – אל תיתן לאנשים להרפות את ידיך (להרים ידיים

   להתייאש).

-"הייה מאושר בחלקך"- הסתפק במה שיש לך.