מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה רייזל. נקראתי על שם סבתא של אבי. נולדתי בי"ט בניסן, חול המועד פסח, בשנת תשי"ח 1958, להוריי מרדכי ודבוניא גורודצקי, בברית המועצות בעיר צ'רנוביץ.

הוריי גרו בעיר טשקנט וכשאמי עמדה ללדת אותי, היא נסעה  לצ'רנוביץ, מקום מגורי הוריה, ושם נולדתי. אני הבת הבכורה ובלידתי הייתה התרגשות רבה. באותו זמן אבי שהה בטשקנט כי שם הוא היה חייב לעבוד. כמובן, שהיו צריכים להודיע לו על לידתי. אבל, לא היה פלאפון וגם לא טלפון – איך אבא ידע?! סבתא שלי חסיה שלחה טלגרמה- מברק דרך הדואר. המיוחד במברק, שהוא מגיע באותו היום בו הוא נשלח. וכשאבא שלי קיבל את הטלגרמה הוא מיד קנה כרטיס וטס לצ'רנוביץ.

אמא שלי הייתה איתי בבית הרפואה שבוע שלם ולא היה שם אוכל כשר. אבא היה מגיע יום יום לאימא להביא לה אוכל. הוא רצה מאוד לראות את התינוקת אבל לא נתנו לו רשות, רק דרך החלון אפשר היה להציץ עליה.

אני ואחותי רעיה

בילדותי, ודאי שלא הלכתי לשום גן, לא מעון, לא משפחתון וגם לא גן חובה. למה, את שואלת?! הרי אנחנו גרנו בין גויים וכל מסגרות החינוך היו של גויים. אז, פשוט הייתי בבית ואימא גידלה אותי בבית. אולם, כשמלאו לי שבע שנים הייתי חייבת כבר ללכת לכיתה א'.

בואי ניזכר, בבית הספר כולם גויים! איך לומדים בבית ספר של גויים? לא הייתה ברירה אחרת, התחלתי ללכת לבית הספר. כל בוקר אמא הייתה מלווה אותי עד הכיתה. ברוך השם הייתי תלמידה מצטיינת. אבל מה עושים בשבת? איך אכתוב בשבת? היה לי ברור שבשבת לא אכתוב ויהי מה! אז מה עושים?

הטי אוזן נכדתי דינה האהובה, אמא שלי הייתה נותנת מתנות למחנכת מדי חודש בחודשו. פעם מפה יפה, פעם כלי יפה ופעם בושם וכדומה. כך הייתה משחדת את המורה כדי שתעלים עין ולא תספר להנהלה שאני נעדרת מבית הספר בשבת. כל יום ראשון אמא הייתה כותבת פתק שונה על שקרה לי משהו בשבת.

לא אשכח את אחת השבתות. אמא אמרה לי: "רוזה, רוצי למיטה עוד מעט הרופא צריך להגיע! שכחת שאת 'חולה' היום?!" מה הרופא יכתוב אם אני בריאה? אמא נאלצה לשחד גם את הרופא. ברוך השם לא הייתה אפילו שבת אחת שהגעתי בה לבית הספר. כל זה בזכות הוריי.

אבי ואמי

אני רוצה להוסיף פרט חשוב מאוד. בעצם זה לא פרט אלא דמות שהשפיעה עלי עוד בהיותי ילדה קטנה. יחד אתנו בבית גר אדם מאוד חשוב לי – סבא שמחה. לסבא היה חדר פרטי משלו. אהבתי מאוד לראות את סבא ולשמוע אותו, הוא היה סבא מיוחד מאוד. כל יום כשהייתי הולכת לישון לא יכולתי להירדם וסבא היה מגיע לחדרי, יושב ליד מיטתי, ושר לי שיר ערש ברוסית כמובן. השיר היה מספר על היותי יהודייה, זה היה מרגש מאוד, וכך לקול השיר הערב והמרגש של סבא הייתי אט אט נרדמת ברוגע ובשלווה. כל ערב הייתי מחכה לו ומביטה בחלון מתי הוא כבר יגיע? כי איך אפשר ללא השיר. אספר לך סוד…כשהייתי אמא שרתי את אותו השיר לילדים שלי.

קישור למילים של שיר הערש

בעקבות מפגשי התיעוד, שושנה בליז'ינסקי הפתיעה את המשפחה והקליטה את דינה שרה את שיר הערש ששר לה סבא שלה. הנה ההקלטה:

סבא שלי היה קם מוקדם כשעדיין חשוך בחוץ. סבא שלי היה מתפלל השכם בבוקר ואני זוכרת את עצמי, ילדה כבת חמש, שהייתי מתעוררת לקול התפילה הערב של סבא שלי. בשקט בשקט כדי לא להעיר אף אחד, הייתי חומקת מחדרי ורצה לעבר החדר של סבא. הייתי יושבת ומחכה בסבלנות עד סוף התפילה. כשסבא היה מסיים להתפלל, היינו יושבים ביחד ולומדים את אותיות הא"ב. הרי בבית הספר למדתי לקרוא רק ברוסית. וכך בזכות סבא רכשתי את הקריאה בעברית. אהבתי מאוד את סבא שמחה.

סבא שמחה

הוריי חיכו כל הזמן לנס הגדול שיתנו להם אישור יציאה מרוסיה ונוכל לעלות לארץ הקודש. אני זוכרת היטב את היום הגדול. כשהדוור הגיע לביתנו ובידו מכתב רשום. אמא נגשה לדלת, "מעניין איזה מכתב זה יכול להיות?!" חשבה בליבה ועם לא מעט פחד… ואווו איזו הפתעה איזה נס!!! מכתב הגאולה הגיע!!! השמחה הייתה עצומה!!! רצתי לאמא התחבקנו והתנשקנו. "אמא נכון אני כבר לא חייבת להמשיך ללכת לבית הספר, הרי אנו נוסעים לארץ ישראל!

וכך התחלנו בהכנות לקראת הנסיעה לארץ ישראל בשעה טובה. עברנו דרך ארוכה במטוס ובאוניה. הגענו סוף סוף לארץ שציפינו לה כל כך, היה זה אחרי חג הסוכות. הגענו לכפר חב"ד שם  גרו סבא וסבתא שלי ההורים של אימי. מצאו לנו דירה ישנה ועזובה שגרו שם פעם ערבים. שירותים לא היו בדירה, היה בור בחצר ואילו היו השירותים. ככה חיינו בדירה בערך שנה. כעבור זמן מה בנו בנין חדש ובשעה טובה ההורים שלי קנו שם דירה.

כשבאנו לארץ נכנסתי לבית הספר בכפר חב"ד לכיתה ג', כי זו הכיתה שהתאימה לגיל שלי. ברוסיה למדתי רק בכיתה א', שם מתחילים ללמוד בגיל שבע. עדיין לא ידעתי לדבר בעברית, אבל לקרוא ידעתי בזכות סבי. בתחילה היה קשה לי לדבר עם החברות, אבל לאט לאט למדתי את השפה מהחברות ודי מהר התאקלמתי בחברה.

באותה שנה שהגענו לארץ פרצה מלחמת ששת הימים. אני זוכרת היטב את רעש המטוסים שחגו ממש מעל כפר חב"ד ואת האזעקות המאיימות. חפרנו תעלות בתוך האדמה בחצר ביתנו לשם נכנסנו בזמן האזעקות אחד אחד כי המקום היה צר.

המלחמה הייתה במשך שישה ימים ולכן נקראה כך. במלחמה זו היו ניסים גדולים מאוד. הערבים נטשו את הבתים וברחו, הם פחדו שאנו היהודים נהרוג אותם כמו שהם עושים. אבל כמובן היהודים לא כך.

בהיותי בת שתים עשרה הרבי ייסד שכונה חדשה בקרית מלאכי והרבי עצמו נתן את השם לשכונה "נחלת הר חב"ד" שראשי התיבות שלה הם "חנה" על שם אמו של הרבי. היינו בין עשר המשפחות הראשונות שהתיישבו בשכונה בשליחות הרבי.

נוצרה בעיה היכן אמשיך את לימודיי? זו הייתה שכונה חדשה לגמרי כמו תינוק שנולד כך גם השכונה ממש נולדה אז. משפחות חב"דיות היו רק עשרה ומעט עולים חדשים מגרוזיה ובוכרה ואני לא מצאתי את מקומי בחברה החדשה. החלטתי להמשיך את לימודיי בבית ספר מוכר ובמקום מוכר, בכפר חב"ד. לאחר שכנועים רבים הסכימו הוריי להחלטתי זו.

שוב נוצר קושי, כיצד אגיע לכפר? היכן אהיה בכפר? ואני סך הכל ילדה בת שתים עשרה?!!! לאחר מחשבה יחד עם הוריי החלטנו שאגור אצל סבתא שגרה בכפר חב"ד ולשבת אגיע הביתה. וכך אומנם היה. כל יום ראשון השכם בבוקר הייתי יוצאת עם מישהו מהשכונה שהיה לו רכב ועבד בכפר ואתו הייתי חוזרת בחזרה הביתה לכבוד שבת. התגעגעתי מאוד ואפילו מאוד מאוד. מיום ראשון כבר חיכיתי ליום שישי. לא היה פלאפון ולא טלפון לא דיברתי איתם אלא בשבת בלבד!!! זה היה קשה אך התגברתי וכך למדתי עד סוף התיכון. כשהיה מבחן כל כך רציתי לדבר עם אמא, לספר לה כמה קל או קשה היה, איזה ציון קיבלתי, אבל לא היה שייך. כשהיה טיול כמה רציתי לשתף אותה בחוויות אבל שמרתי אותם עד שבת. ברוך השם זה לא הפריע לי ללימודים הייתי תלמידה טובה.

כשהגעתי לסמינר סוף סוף יכולתי לגור בביתי בנחלת הר חב"ד, עם אבא ואמא היקרים. התחתנתי, ואיך לא, נשארנו לגור בנחלת הר חב"ד. מאז החתונה אני עובדת בבית הספר בשכונתנו. ברוך השם היום השכונה גדלה והתרחבה מאוד. יש בה את כל מוסדות החינוך החל ממעונות יום ועד תיכון לבנות וישיבה לבחורים. גם חלק מיילדי הנשואים גרים בשכונה.

 המצגת שלנו

הזוית האישית

סבתא שושנה (רוזה): בהזדמנות זו רוצה אני להודות לצוות המסור של קשר רב דורי ובראשם המורה אורלי תעיזי. אני רואה בזה זכות לשבת יחד עם נכדתי המקסימה. היה זה זמן איכות, כל כולו אך ורק לנכדתי דינה. הפגישות והסיפורים ביחד קירבו ביננו עוד יותר. נתתם לנו הזדמנות נפלאה לספר לצאצאינו את מה שחווינו בילדותנו, ספק אם הייתי מספרת לה סתם כך באמצע היום את הסיפור. התרגשתי כל פעם מחדש כאשר הייתי מגיעה לבית הספר לפגוש, לא את הצוות, לא את התלמידות, אלא רק את נכדתי שלי, היו אלה דקות נפלאות של קשר ואהבה אין סופית. הייתה זו חוויה מעצימה שתיזכר ותחקק אצלי ואצלה גם יחדיו. חיזקו ואימצו והמשיכו את המסורת. מעל הכל תודה רבה למנהלת המסורה שריתה שוויכה.

ולך דינה, נכדתי האהובה, היפה, החכמה והיקרה שלי, מאחלת לך שתגדלי ותצליחי בכל אשר לך, בבריאות ובשמחה, ותהווי מקור שמחה ונחת להוריך וממילא לסבים ולסבתות גם יחד ותהיי ראויה להיקרא בת חסידית. אוהבת… סבתא רוזה.

הנכדה-דינה גופין: תכנית הקשר הרב דורי קישרה אותי עם הדור השני שלי, בזכותה ובזכות המורות האחראיות התוודעתי לחייה המעניינים והמרתקים של סבתי. מאוד נהניתי מהתכנית ומהמפגש השבועי עם סבתא שלי, רק אני והיא!