מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי ארזי ואני סבא של אלה (אבא של אמה של אלה). נולדתי בתאריך 29 בפברואר 1940, במצרים בעיר קהיר, לאב יליד פלשתינה (בלידתו עוד לא הייתה מדינת ישראל קיימת) ואם ממוצא מצרי.

במלחמת העולם הראשונה, אבי, שהיה נער מתבגר, התנגד לשרת בצבא הטורקי ולכן גורש עם יהודים נוספים מהארץ למצרים. במהלך השנים, הכיר את אמי, הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים: אברהם – אחי הבכור, מרים – האחות (הבת היחידה), אנכי וחיים – אחי הצעיר ממני בכשלוש שנים.

מספר שנים אחרי הגעת אבי למצרים, הגיעה גם אחותו הצעירה. היא השתקעה שם ומאוחר יותר, בשנת 1965, עלתה גם היא ארצה. במקצועה, הייתה רוקחת, עבדה במפעל תרופות בקהיר, וכשעלתה ארצה עבדה כרוקחת בבית מרקחת. אחרי עלותה ארצה, התגוררה הדודה אצלנו איתנו. חברינו מאז הימים, הכירו אותה כ"דודה" כי היא הייתה כמו דודה לכולם.

משפחתי עם דודה, קיץ 1949

בהגיעי לגיל בית ספר, למדתי בקהיר בבית ספר של העדה הקופטית הנוצרית (קולג' סנט מארק). את כיתות א' ו-ב' וחלק מכיתה ג' למדתי בבית ספר זה.

בהיותי כבן 7, חליתי בטיפוס, ובשל נסיבות שאינן ידועות לי, אושפזתי וטופלתי בבית, כשמדי יומיים שלושה, היה מגיע רופא לבקרני. אבי שנעדר מדי יום מהבית בשל עבודתו, ביקש מאחותו שתעזוב את עבודתה, תבוא לגור עמנו ותסייע לאמי בטיפול בי, וכך היה. היא גרה איתנו בחדר משלה, סמוך לחדר בו אושפזתי. מספר חדשים הייתי מאושפז, בסופם, החלמתי וחזרתי לבית הספר.

לאחר הקמת המדינה, החליט אבי שהמשפחה תעלה לישראל והחל בתהליכים מול שלטונות מצריים בקבלת אישורים לעזוב את המדינה. באמצעות קשרים, הצליח אבי להנפיק לכולנו תעודות מעבר  איטלקיות. במסמכים אלו, עזבנו את מצרים בסוף אוקטובר 1949 לאיטליה לעיר ברינדיזי. מברינדיזי, לאחר שהות כבת שבוע בטיפול ההסתדרות הציונית, עלינו על האונייה קמפידוליו, הפלגנו ארצה והגענו לנמל יפו במחצית נובמבר 1949.

אני ומשפחתי, קיץ 1949 מספר חודשים לפני שעזבנו את מצרים בדרכנו ארצה

בעלותנו על האונייה שהפליגה מאלכסנדריה לברינדיזי, אסף אותנו אבי, את הילדים, ובין השאר "הורה" לנו שמאותו יום לא מדברים בבית לא ערבית ולא צרפתית. היו אלו שפות בהם השתמשנו בזמנו. אבי הורה לנו שאנחנו מעכשיו עוברים לדבר עברית ולימד אותנו לשיר את השיר "שאו ציונה נס ודגל".

הגענו לנמל יפו בשעות הערב המאוחרות. הורדנו מהאונייה לסירות שהובילו אותנו לחוף. שם אחרי תהליך בירוקרטי הועלינו לאוטובוס בדרכנו לבית עולים (מעברה) בנתניה. מהנסיעה באוטובוס, זכור לי שאבי, שכאמור נולד בארץ ודיבר עברית, עמד ליד נהג האוטובוס ובמהלך הנסיעה שוחח אתו בעברית בשמחה ובהתרגשות. הגענו לבית העולים בנתניה מאוחר בלילה, הוקצה לנו אוהל הודי, בו השתכנו כל בני המשפחה ובו גרנו במהלך השנתיים וחצי הראשונות שלנו בארץ. בשל שליטתו של אבי בעברית, ערבית, צרפתית ויידיש, התקבל אבי לעבודה במשרדי בית העולים ושימש כמתורגמן לעולים החדשים שלא דיברו עברית.

תמונת מחזור מסיום כיתה א' בשנת 1947 

החיים בבית העולים, באוהל, לא היו קלים, בעיקר להורים. היינו שש נפשות באוהל שרצפתו עפר. יריעות האוהל מתנופפות ברוחות שנשבו, בעיקר בחורף. ברזי מים רחוקים מהאוהל, שירותים משותפים (מופרדים לגברים ונשים) גם הם במרחק עשרות מטרים מהאוהל. חוסר אפשרות לכבס את הבגדים או לבשל בצורה סבירה. כל אלה ועוד הקשו לא מעט על תפקוד ההורים  ב"בית" – לא בית.

בשבועות הראשונים, נהגנו לאכול שלוש ארוחות בחדר אוכל מרכזי של בית העולים, עם הזמן קיבלו המשפחות תלושי מזון על פי מספר הנפשות בכל משפחה. אני כילד בן תשע עם אחותי או אחי היינו הולכים ומביאים את אספקת המזון לאוהל.

תקופת מה אחרי הגעתנו לבית העולים, נפתחו כיתות לימוד בהן למדנו ילדים בני שכבות גיל שונות. הלימודים התמקדו בעיקר בלימוד השפה העברית. אחותי הגדולה ממני בשנתיים ואני, למדנו באותה כיתה קרוב לשנה ואחר כך הופרדו הילדים לכיתות לימוד בהתאם לגילם. אני עברתי ללמוד בבית ספר ביאליק בנתניה והוצבתי בכתה ה'. בית הספר היה במרחק של קרוב לשעה הליכה מבית העולים אותה עשו כל התלמידים ברגל לפני ובתום הלימודים.

הכיתה המשותפת לבני גילים שונים, אחותי ואני

החורף בשנים 1950 – 1951 בארץ היה קר במיוחד וירדו שלגים כמעט בכל הארץ, כולל בנתניה. על מנת להקל את מצוקות החורף מילדים, נלקחנו, אחי הצעיר ממני ואני, למשפחת מתנדבים בראשון לציון. אצלם התגוררנו כשלושה שבועות. הזיכרון העיקרי שלי מהשהייה בבית משפחת המתנדבים הוא שאצלם למדתי לראשונה לרכוב על אופניים ושהיה לי מוזר לישון ולחיות בתוך בית אמיתי ולא תחת יריעות של אוהל.

באותו חורף קשה, חלתה אמי בדלקת ריאות חריפה ופונתה מספר פעמים לבית חולים. מחלה שבסופו של דבר גרמה למותה. אמי נפטרה במרץ 1953, חודש לאחר בר המצווה שלי.  את בית העולים, עזבנו במחצית שנת 1952 לשיכון דורה בנתניה, לצערי, אמי לא זכתה לעבור לדירה.

לפני המעבר לדירה, החל אבי לעבוד כפקיד במשרד הפנים ועסק עם צוות של עוד שלושה פקידים בניפוק תעודות זהות לתושבי הישובים בסביבות נתניה. הפקידים היו נוסעים לישובים השונים באוטובוסים, ומאוחר יותר, ניתנה להם מכונית לצורכי ניידות.

בעקבות מות אמי, החליט אבי, לעבור לגור בטבריה, שם התגוררה אחות של אמי עם בעלה, כדי שהם יסייעו בטיפול בילדים. עברנו לגור בשיכון ב' בטבריה. אני למדתי בבית ספר "ארליך" בשכונת קריית שמואל החל ממחצית כיתה ו' ועד לסיום בית הספר העממי, בכיתה ח'.

ממות אמי, נפל עול הטיפול בבית ובמשפחה על כתפיה של אחותי, שהפסיקה את לימודיה. הקשרים בינינו, האחים התהדקו מאוד עקב התייתמותנו ונשארו הדוקים במשך כל השנים. בעקבות המעבר לטבריה ופטירת אמי ז"ל תקופה קצרה קודם לכן, הדרדר מצבו הנפשי והגופני של אבי, הוא חיפש ולא מצא עבודה שתתאים לכושרו ולכן, נאלץ אחי הבכור לצאת לעבודה הוא עבד כפועל בקק"ל כשנה עד לגיוסו לצה"ל.

בתום לימודיי בבית הספר העממי, "ארליך", קיבלתי סטיפנדיה (כך קראו אז למה שנקראת מלגה כיום) ללמוד בבית הספר התיכון החקלאי בנהלל. שמחתי והתרגשתי לקראת המעבר לנהלל, ביומי הראשון להגעתי לשם, ליוותה אותי אחותי "הגדולה". אחרי הרישום, הקצאת מקום בחדר עם שלושה חברים חדשים, נפרדתי מאחותי, שחזרה לטבריה, הביתה. במהלך שנות הלימודים בנהלל, נהגנו לצאת לחופשת שבת בבית אחת ל3-5 שבועות, שבתות אלה, ביליתי בבית בטבריה עם המשפחה.

בשנת הלימודים הראשונה, בכיתה ט', למדו כל התלמידים במגמה אחת. בסופה, חולקו התלמידים למגמה תיכונית של ארבע שנות לימוד, ולמגמה מקצועית של שלוש שנות לימוד. אני שובצתי למגמה התיכונית בכיתה י'.

הימים במהלך השנים כולן, חולקו לשניים: מחצית היום לימודים ומחציתו עבודה בענפי המשק החקלאי השונים. ארבע שנות הלימוד חולקו כך ששנתיים למדנו בבוקר ועבדנו בענפי המשק אחר הצהריים ושנתיים עבדנו לפני הצהרים ולמדנו אחר הצהריים. בשנה הראשונה עבדתי במספר ענפים במשק, ביניהם גן הירק, לול, מטע עצי פרי וגינון.

בשנה השנייה עבדתי ברפת והעבודה שם מאוד מצאה חן בעיני וביקשתי להישאר לעבוד ברפת במהלך כל השנה ואישרו לי. אהבתי מאוד את העבודה השקעתי בה את רוב זמני, גם על חשבון ההשקעה בלימודים. כתוצאה מכך, הועברתי מכיתה י' לכיתה יא' בשנת הלימודים השלישית למגמה המקצועית.

עם חברים בעבודה ברפת

במהלך הלימודים בכיתה י"א, הגיע לנהלל חבר קיבוץ רביבים בנגב כדי לנסות ולגייס תלמידים לגרעין, שבתום לימודיהם ובתום שירותם הצבאי בנח"ל יגיעו להשלמת קיבוץ רביבים ויחיו שם. שמו של הגרעין היה "לנגב ד'".  היינו המחזור הרביעי שקיבוץ רביבים גייס מבין תלמידים בבתי הספר החקלאיים – נהלל וכפר גלים באזור חיפה. התנדבתי להיות חבר בגרעין, יחד עם למעלה מעשרה תלמידים מהכיתה.

סמוך לסיום שנת הלימודים בכיתה י"א, הועלתה הצעה שבשנה שנותרה עד לגיוס לצבא, יעבור גרעין לנגב ד' על כל תלמידיו מנהלל וכפר גלים לקיבוץ רמת יוחנן, שם, נעבוד חצי יום במשק ובמחציתו נלמד.

הגענו לרמת יוחנן בתום הלימודים בכיתה י"א, שובצתי לעבודה ברפת ונהניתי. בחודשים הראשונים לשהייתנו ברמת יוחנן, הגיע אחי הצעיר לביקור של מספר ימים במשק, האווירה, החיים והעבודה במשק קסמו לו וכעבור כחודשיים הוא הגיע לרמת יוחנן במסגרת "עלית הנוער". חיים אחי, התאהב במשק ונשאר שם גם כשהתבגר. לאחר מכן הוא גויס והשתחרר מהצבא אחרי שירות בנח"ל, התקבל כחבר משק, התחתן ונולדו להם ארבעה ילדים. חיים נפטר בגיל 74 ממחלה. אלמנתו, ילדיו ונכדיו, מתגוררים עדיין ברמת יוחנן.

מספר חדשים אחרי שהגענו לרמת יוחנן, התברר לנו שלא הוכנה תכנית לימודים מסודרת ולמעשה רק עבדנו והתגוררנו במשק. לכן, החלטנו חבר ואני שאם רק לעבוד, אז רצוי לחפש מקום עבודה במשק אחר בסביבה ולסייע כלכלית למשפחותינו וכך היה. מצאנו עבודה בקיבוץ יגור, החברה במטעים, החבר בדיר הכבשים ואנכי ברפת. עבדנו ביגור עד לגיוס לנח"ל עם הגרעין באוגוסט 1958.

את הטירונות עברנו ב"מחנה – 80" בפרדס חנה. במהלכו, התבקשו כל דוברי הערבית מבין הטירונים, לצעוד צעד אחד לפנים. צעדתי לפנים, וכל דוברי הערבית נלקחו לראיונות אישיים במשרדי המחנה. רואיינתי על ידי שלושה אנשים בלבוש אזרחי, נשאלתי לגבי מצבי המשפחתי, לימודי ומעשי עד לגיוס, ובין השאר נשאלתי אם הייתי מתנדב ליחידה מיוחדת הנמצאת בהקמה, עניתי בחיוב.

הטירונות הסתיימה, וכל הגרעין "ירד" לנגב, לרביבים למה שנקרא אז "של"ת מוקדם" (של"ת – שירות ללא תשלום), שובצתי לעבודה ברפת ברביבים. כעבור כעשרה ימים, התקבל מברק מהשלישות הראשית למשק בו נכתב שעלי להתייצב למחרת בשלישות הראשית ברמת גן עם כל חפצי.

בהגיעי, הופגשתי עם אדם שקבע עמי פגישה למחרת היום בקריה בתל-אביב, נפגשתי אתו שוב והוא שלח אותי לבית הספר לצניחה בתל-נוף. שובצתי כנספח לפלוגה של הנח"ל המוצנח ועברתי את קורס הצניחה. בתום הקורס, הגיע אותו אדם ששיגר אותי לקורס, אסף אותי והביא אותי לבסיס צבאי, שם הכרתי את חברי החדשים למחזור הראשון של היחידה שמוכרת היום כ"סיירת מטכ"ל".

עם חברים מהיחידה

במהלך השירות הצבאי, התרופפו הקשרים ביני לבין חברי גרעין "לנגב ד'", וכשהשתחררתי משרות חובה, עברתי לגור אצל דודי (אחיה של אמי) בתל-אביב. עבדתי בעבודות שונות, עד שמצאתי עבודה קבועה בחברה לעמילות מכס. כעבור שנה, החלטתי לנסות לשוב ולשרת בצבא. בשיחה שלי עם מי שהיה אז מפקד סיירת מטכ"ל בדבר בדיקת אפשרויות שיבוץ, הפנה אותי לראיון ביחידת מודיעין שם רואיינתי. שם סוכם עמי שאצא לקורס קצינים כאיש מילואים והיה ואעבור את קורס הקצינים וקורס הקמ"נים בהצלחה, אגיע לשירות ביחידה.

עברתי בהצלחה את קורס הקצינים, במהלכו הכרתי את מי שהיא היום אשתי, סבתא נעמי, אם ילדינו אשר חגגנו לא מזמן 56 שנות נישואין.

סבתא נעמי וסבא ארז במהלך קורס הקצינים

שרתי ביחידת המודיעין משנת 1962 עד שנת 1978. עת השאילו אותי למערכת הבטחון, במסגרתה יצאה המשפחה לשליחות באיטליה, במילאנו, לתקופה של ארבע שנים.

בתום השליחות, השתחררתי מצה"ל ונקלטתי לעבודה במערכת הבטחון עד לצאתי לגמלאות בשנת 1995. בשנים אלו עבדתי ופעלתי בארץ ובחו"ל ובמהלכן יצאנו לשליחות נוספת, הפעם לאתונה שביוון. לשליחות זו יצאה איתנו רק בתנו הצעירה, אפרת, אמה של אלה. מיציאתי לגמלאות, עבדתי חלקית באותו משרד ממנו פרשתי ועסקתי בפעילות בו גם בארץ וגם בחו"ל עד הגעתי לגיל 70.

סיפור קצר – סיפור "האבן המשפחתית שלנו בכותל המערבי"

סיפור קצר שאינו קשור לילדותי, נערותי ותחילת בגרותי, הוא סיפור "האבן המשפחתית שלנו בכותל המערבי". באחד הימים לפני שנים אחדות, ביקר אלון, בננו הבכור בעיר העתיקה בירושלים ונכנס לחנות של צלם ארמני שגם סבו ואביו היו צלמים. בדפדוף בין התמונות העתיקות נתקל אלון בתמונה של הכותל שצולמה בשנת 1920, על האבן היה רשום בין השאר – "שלום יוסף כהן ארזי".

בהנחה שבשנת 1920 לא היו משפחות ארזי רבות ההערכה היא שהאיש שכתב את שמו, הוא קרוב משפחה שלנו. בני ביקש הגדלה של התמונה, והיא מתנוססת אצלנו אצלו ואצל אחי הצעיר בבתים.

הכותל בשנת 1920

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, עם נכדתי אלה, ביקרנו בירושלים בנובמבר 2019, וצילמתי את אלה, כשהיא מצביעה על "האבן שלנו". אלה מצביעה על "האבן שלנו" בנובמבר 2019

הזוית האישית

סבא אבי: אלה, ידוע לך שכשתמר, אחותך הבכורה הייתה בכיתה ה', עברתי גם איתה את תכנית הקשר הרב דורי וכדי לא לחזור על נושאים שונים פעמיים (או ארבע..), החלטתי להתמקד איתך בתקופת הילדות והנערות בפרוטרוט כדי לשאיר סיפורים ומעשים גם עבור אחיותייך הצעירות ממך, נטע ונגה לכשתגענה לכיתה ה' כל אחת בזמנה. את סיפורו הראשון של סבא יוסי ארזי ניתן לקרא פה