מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שידוך בהפתעה

סבתא מלכה עם נכדתה רות
הסבתא והנכדה בפעילות משותפת
כשחזרתי מבית הספר הרגשתי כבר מרחוק בתכונה מיוחדת. "מה קרה"? שאלתי בתדהמה.

באירן, פרס בעיר סירג'אן. להוריי יחזקאל וציפורה יצחקי.

אני ומשפחתי גרנו בבית קרקע גדול מאוד ומרווח ,כל חדרי הבית היו  גדולים. מחוץ לבית הייתה לנו חצר גדולה .אבי יחזקאל עסק במסחר. הוא היה יצואן של מוצרי מזון למדינות השונות.  אימי ציפורה הייתה עקרת בית .
 נולדתי להוריי לאחר אח ואחות שנולדו לפני,  היינו  שבעה אחים ואחיות. הוריי התייחסו אלינו ללא דופי, הם העניקו לנו חום ואהבה. היחס שלהם לכל האחים והאחיות היה  שווה. האח  שאהבתי במיוחד הוא יוסף.
בילדותי למדתי בבית ספר ממשלתי שהמחנכים בו היו מוסלמים. המורים המוסלמים לא חיבבו את התלמידים היהודים.  הם גילו כלפיהם יחס של ניכור, משפיל ומזלזל. גם בתקופתי הייתה חובה  להופיע בבית הספר בתלבושת אחידה. צבע התלבושת היה כחול. אחד המקצועות שאהבתי במיוחד בבית ספר  היה היסטוריה. אני זוכרת, שבדרך כלל בהפסקות שבין השיעורים נהגנו לשחק בחבל ובמשחק חמש אבנים.
בתקופתי לא היה טלפון. הקשר עם המשפחה או מכרים התנהל בעיקר בהתכתבויות של מכתבים או גלויות באמצעות שירותי הדואר. בשנים ההם מכתב שנשלח בדואר היה מגיע לנמען לאחר חודש או חודשים מהתאריך שנשלח. אבל זה לא היה נורא כי בדרך כלל, היינו גרים כל בני המשפחה אחד קרוב לשני גרנו  כמעט באותה חצר.
התחתנתי בשנת 1960. אני הייתי אז בת שש עשרה ובעלי יעקב היה בן שלושים. האופן בו השתדכתי הוא מעניין במיוחד. וכך זה קרה:
יום אחד כשחזרתי מבית הספר הביתה. הרגשתי כבר מרחוק בתכונה חגיגית ומיוחדת שרוחשת בחצר ביתנו, מנורות רבות נתלו בחצר ועל רצפת החצר נפרשו שטיחים יפים ומיוחדים. כשהתקרבתי  יותר ראיתי אנשים מסדרים כיסאות מסביב לשולחנות ערוכים ומלאי כל טוב. לא הבנתי, וכשכולי מופתעת שאלתי : "מה קורה? על מה ולמה? לאיזה אירוע אתם מתכוננים היום"? "היום חתנך בא לבקש את ידך"…. אמרה לי אימי. הבנתי, שבעצם היום בערב אני אהיה  כלה. אך לא ידעתי למי אנשא. הפתעה מעניינת!!
האמת היא, שאז זה היה די מקובל. ההורים היו מחליטים וקובעים מבלי להתייעץ עם הילדים. על מנת שהבנות תתחתנה רק עם יהודים, ההורים חששו מפני השכנים המוסלמים.
עליתי לארץ ישראל מפרס בשנת 1961. הייתי כבר  נשואה עם תינוקת בשם ליאורה, משפחתי המורחבת כולה נשארה בפרס. הם הצטרפו אלינו, ועלו לארץ רק בשנת 1982.למעלה מעשרים שנה אחרינו. עד לעלייתם לישראל הייתי לבד,ללא משפחה וללא מכרים. מצב רוחי היה ירוד, לא פעם הרגשתי בודדה ללא עזרה ותמיכה. במשך השנים האלו נולדו לנו עוד שלשה ילדים: מרדכי,משה ומנשה-אבא של רות, נכדתי.
כשעלינו נשלחנו לגור בכפר סבא גרנו בצריף בשכונת יוספטל. בתחילה עבדתי בעבודות מזדמנות שונות. לאחר מכן  עבדתי במפעל לייצור תיקים בכפר סבא. וכשהמפעל הזה נסגר, עבדתי מהבית בהכנת תכשירים רפואיים. לאחר תקופת זמן, התקבלתי למפעל "טבע" שם עבדתי כעשרים שנה בתחום התרופות ששייכות לתחום הפריון.
אני רוצה לציין, שתמיד הייתי גאה ושמחה שהייתה לי הזכות לעבוד תמיד בעבודות שקשורות בשליחות ובעזרה. ובמיוחד לעזור לנשים  שיוכלו ללדת עוד ילדים יהודים. כמו כן השתדלתי להיות עובדת מצטיינת, וחרוצה. לא אחת כאשר התקבלו עובדים חדשים למחלקה, שמחתי לסייע להם, להדריך ולהנחות אותם, כדי שיוכשרו לעבודה על הצד הטוב ביותר
.כשהילדים, הנכדים,הכלות, החתן והנינים מגיעים אלי לאירוח, אני אוהבת להכין מאכלים ביתיים עבורם. את רוב הדברים אני מכינה לבד, כמו: טחינת התבלינים, עוגיות ורטבים ועוד…האוכל שאני מכינה הוא אוכל פרסי אותנטי ..כמו גונדי- קציצות בשר עם חומוס טחון. חורשט סבזי- תבשיל בקר עם שעועית אדומה. כופתה.. דולמה- ממולאים שונים.
אני  אוהבת את מלאכת הסריגה, אני סורגת סוודרים וכיפות עם דוגמאות מיוחדות. אני גם אוהבת לתפור.  התיקונים של כל בני  המשפחה מגיעים אלי.
האימא שלי, ציפורה היא בת 96 ברוך ה', היא חיה וזוכה להמון נחת מכול יוצאי חלציה.. אני מאחלת לאימי היקרה עוד הרבה שנים טובות מתוך הרבה בריאות.
 העשרה:
גוֹנדי הוא מאכל יהודי-פרסי של כופתאות עגולות ואווריריות מבשר עוף טחון, חומוס וקמח שעשוי מחומוס יבש. הגונדי מוגש עם המרק שבו התבשל, בדרך כלל על גבי מצע של אורז לבן. צבעו של הגונדי הוא צהוב, בשל השימוש בתבלין הנפוץ בפרס כורכום או זעפרן.(ויקיפדיה)
תשע"ו  2016

מילון

חורשט סבזי
מאכל פרסי, תבשיל בקר עם שעועית אדומה.

גונדי
תבשיל פרסי, קציצות בשר עם חומוס טחון

ציטוטים

”אני גאה שהייתה לי הזכות, לעבוד בעבודות של שליחות ועזרה, ובמיוחד בהבאת ילדים יהודים לעולם.“

הקשר הרב דורי