מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שרה-רבקה

שמי שרה-רבקה, על שמן של שתי הסבתות שלי. נולדתי בתאריך 17.1.1950, בחיפה, בבית חולים רוטשילד.

היה זה יום קר ונדיר מאוד, ירד שלג בחיפה. אבא שלי היה חייב לעלות ולגרוף את השלג מגג הבית על מנת שהגג לא יקרוס.

אבי, אלכסנדר (שנדור) פרויד ז"ל, יליד דברצן שבהונגריה. הוא נלקח בגיל 25 למחנה עבודה בכפיה והוא ברח משם ליערות והפך לפרטיזן.

אמי, טובה (אגנש קראוס) פרויד ז"ל, גם היא ילידת אותה העיר, דברצן שבהונגריה. אמי נשלחה על ידי הגרמנים למחנה אושוויץ היא וכל משפחתה. בתקופת השואה אמי עבדה במחנות אושוויץ ודכאו. במהלך עבודתה במחנה הריכוז דכאו, שליש מינכן, אמי נפצעה קשה מאוד באחת ההתקפות של צבא בנות הברית. זה היה בעת שעבדה שם במפעל והשומרים הגרמנים זירזו את העובדות עם אלות וכתות של רובים לרוץ למקלטים, אמי נפצעה קשה והחלימה.

מרבית בני משפחתם של הורי הושמדו באושוויץ. לאחר השואה הורי חזרו, כל אחד בנפרד, לעיר הולדתם על מנת לראות מי ממשפחתם ניצל מהתופת, וכך פגשו אחד את השנייה, התאהבו והתחתנו בפברואר 1946. כבר למחרת החתונה, הם עזבו את העיר דברצן בדרכם לגרמניה, אליהם הצטרפו הניצולים מהמשפחה: אחותה של אימא מגדה, אחיו של אבא ג'ורג.

הם שהו במחנה העקורים פוקינג שגרמניה. במחנה עקורים זה הייתה קבוצה גדולה של ניצולים, צעירים הונגרים. שגריר ארה"ב הגיע לביקור למחנה זה על מנת לתת להם אשרות (ויזה) לארה"ב. כאשר הגיע תורם של הורי לראיון אצל השגריר, הם נשאלו מדוע הם רוצים לנסוע לאמריקה, הרי יש את פלסטין – מדינת היהודים? הורי ענו לו: "אנחנו עייפים ממלחמות ובתי חולים ורוצים מעט שקט כדי להשתקם". השגריר נתן להם את הויזות לנסוע לאמריקה.

העלייה לישראל

כשיצאו הורי עם האשרה מחדרו של השגריר שאלו אותם החברים: "מה אתכם?", אבי ענה: "קיבלנו ויזה לארה"ב אך בכל ניסע לפלסטינה, כי אני לא רוצה שישאלו אותי שוב יהודי למה אתה פה?, אני נוסע לארץ שלנו".  וכך היה, הורי עלו לארץ באונייה בשנת 1947 והצליחו בנס לחמוק מהאנגלים, האנייה עגנה לבסוף בעתלית.

כשירדו מהאונייה גייסו את אבי לצבא, לחיל התובלה, כי היה לו רשיון נהיגה למשאית, דבר שהיה נחוץ מאד באותם ימים. אבי הוביל בנזין, מים, סולר ונפט למושבים ולקיבוצים וגם לעיר אילת הרחוקה. באותה תקופה נסעו 6 -7 ואף יותר משאיות, בשיירה לאילת ואסור היה להם לעצור בדרך. נהגו שעות רבות ברצף עד אילת, כי היו פדאיונים (קבוצות טרור ערבים), אשר תקפו והרגו היהודים בדרכים.

הורי ועוד שתי משפחות, פלשו לבית ערבי בחיפה בשכונת ואדי ניסנאס, לדירה היו שלושה חדרים עם שרותים ומטבח משותפים. אימא שלי עבדה במשק בית. ההורים שלי עברו מספר פעמים דירות, עקב מקום עבודה של אבי: מחיפה עברנו לפרדס חנה – כרכור משם לנהריה ומנהריה לנתניה. לי זו לא הייתה תקופה קלה, בכל פעם לעבור בית ספר להכיר ולהתחבר עם ילדים חדשים אך בסופו של דבר הסתגלתי.

סיפורו של סבא שלום ריטר

נולד ברומניה במהלך המלחמה בשנת 1942 לאירן (מרים קליין) ז"ל ווילמוש (זאב) ז"ל ריטר. בשנת 1950 הם עלו לארץ כשסבא היה ילד בן שמונה.

הילדות של שלום עברה בצל המלחמה ובמחסור. האבא לא היה בבית, כי הרומנים לקחו אותו למחנה עבודה לבנית פסי רכבת.  הוא עבד בעבודת כפייה קשה, בחורף, בקור, בשלג ובגשם ובקיץ בחום הכבד. אמו הייתה המפרנסת היחידה, שלקחה אותו ואת אחיו לעבודה בשוק.

עם עלייתם לארץ, הסוכנות היהודית קלטה אותם והעבירה אותם למושב ניר ישראל בדרום ליד אשקלון. שם הם גרו בצריף קטן, אשר בקיץ היה לוהט בחום הנוראי ובחורף הגשם דלף פנימה והיה קר מאוד. הפדאיונים היו גונבים מהם את הבקר, תרנגולות, כלים חקלאיים ואפילו את הבגדים מחבלי הכביסה. היה צריך להיזהר ולהשמר כל הזמן, כי הם גם רצחו את מי שפגשו בדרך.

את סבא זאב גייסו לצבא והוא עבד כטבח. כשהיה חוזר הביתה לחופשה הוא היה מבקש מסבתא מרים מרשמים לאוכל, כדי שיוכל לבשל לחיילים, מאחר והוא לא היה טבח במקצועו.

לאחר תקופה הם עברו לגור בשכונת התקוה בתל אביב, משם עברו בהמשך לשיכון רסקו בנתניה ומשם עברו לגור במרכז העיר נתניה, כמובן שגם הוא עבר מספר בתי ספר.

סבתא שרה רבקה מספר על ההכרות שלהם

"כאן בנתניה הכרנו סבא שלום ואני בערב ריקודים, לאחר שלושה חודשים התחתנו במלון גן המלך בנתניה. נולדו לנו שני בנים, אורן ורון ומאז אנחנו גרים בנתניה, כדי שילדינו לא יעברו את החוויות הלא נעימות שאנחנו חווינו במעברי הדירות ובתי הספר.

 משפחתנו היקרה

עם השנים הילדים בגרו והתחתנו וזכינו בשתי כלות מדהימות: רוית ויעל, מהם נולדו לנו שישה נכדים: רועי, מיקה, מאיה, דרור, שני ונגה. אנחנו נהנים לבלות עם כל המשפחה בכל מקום אפשרי: בים, בטיולים בארץ ובחו"ל, בגני שעשועים וכמובן בארוחות משפחתיות".

מטיילים יחד ונהנים

הזוית האישית

סבתא שרה – רבקה: אנחנו נהנים לבלות עם כל המשפחה בכל מקום אפשרי, זכינו במשפחה חמה וקרובה!!