מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שושלת משפחות כהן ואציל – חלק ב'

ליה שביט וסבתא שרה
רצח חננאל
החטיפה של יעקב-סבא פרס של 50 קרדה למוצא את יעקב רצח בילהה אשת חננאל עקב עושרו

החיים בפשוור ומקרה החטיפה של יעקב

המשך סיפור שושלת משפחת כהן ואציל – חלק ב'

עיר בגבול הצפוני מערבי של פקיסטן שם עובר יובל נהר קבול. פשוור היא מרכז לאזור חקלאי נוח המושקה ע"י נהר קבול, בעיר תעשייה מפותחת ועניפה, טקסטילים, מוצרי עור ושטיחים. בתחילה הייתה פשוור עיר של הודים, אולם מאוחר יותר החלו להתיישב בפשוור אפגנים. אורח חייהם של האפגנים היה דומה לאורח החיים הבדואי. הסחורה בפשוור הייתה מיובאת מיפן והייתה זולה. היחסים בין היהודים לתושבים המוסלמים היו תקינים והיהודים לא סבלו מהפרעות מצידם בהתחלה.

באחד מימות השנה בפשוור, סבתא הייתה צריכה לקחת אוכל לסבא לחנות ושרה הייתה אמורה לשמור על יעקב ויהודה. אולם, יעקב רצה ללכת עם סבתא. סבתא סירבה מפני שהיה עליה לחזור מהר הביתה ולא היה לה זמן להתעכב, ואכן סבתא הלכה לסבא לבדה ויהודה ויעקב נשארו בבית. אולם, לאחר כחמש דקות גילתה שרה כי יעקב לא נמצא בבית. היא חיפשה אצל השכנים אך הם לא ראו אותו. לבסוף חשבה כי אכן הלך עם סבתא.

עם בואה של סבתא, שאלה אותה שרה, איפה יעקב. סבתא תמהה ואמרה כי חשבה שיעקב נשאר בבית אך לא כך היה. סבתא הודיעה במהרה לסבא על היעלמותו של יעקב והחלו לחפשו בכל הסביבה. לכששמע סבא על העלמות סבא, רץ מהר למשטרה וביקש כי ייצא איש המודיע על אבדות ויודיע על העלמו של יעקב. בנוסף לכך, הציע סבא פרס של 50 קרדה למוצא את יעקב. הכרוז יצא לרחובות והכריז על העלמותו של יעקב, פירט את תיאורו וגם את הפרס הכספי למוצאו. או-אז, נזכר אדם כי ראה אדם נושא על אופניים ילד קטן ולבן בלי בגדים ובוכה. האיש הביא את האדם עם האופניים למשטרה ובאמת הילד היה יעקב. התברר כי אותו אדם ראה את יעקב בוכה ומכיוון שלא היו לו ילדים, החליט לאמצו לעצמו. כאשר שאלו את יעקב מה קרה, סיפר כי הלך לחנותו של סבא אך טעה בדרך.

בפשוור סבא וסבתא השכירו שוב דירה. דירתם הייתה מודרנית ובעלת שני חדרים והיה בה אף ברז מים. סבא אף שכר חנות ושם עסק במכירת בדים אשר יובאו מספן. בזמן ששהה סבא בפשוור נערכה מלחמה בין ההינדים למוסלמים. המוסלמים הרגו את ההודים, שדדו את חנויותיהם ולקחו שלל. לסבא היתה חנות בדים באותו הזמן ליד מוסלמי ושמו חג' סייב. סבא, אשר היה ביחסים טובים עם החאג' ביקשו כי אם יבואו המוסלמים, יאמר שהחנות בבעלותו וכך המוסלמים לא יפגעו בחנותו. החאג' הסכים, הניח את ידו על ליבו ואמר "על העיניים שלי, על נפשי". הוא הבטיח כי מי שינסה לשדוד את החנות הוא בעצמו יהרוג אותו, אפילו אם היה מוסלמי (לחאג' היה רובה). וכך, כאשר באו המוסלמים הם לא שדדו את חנותו של סבא, והכל בזכותו של חאג' סייב.

 רצח בילהה אשת חננאל עקב עושרו

חננאל הינו בן דוד של סבתא. הוא היה עשיר מאד ואף היה ניסיון לרצחו על רקע כספי. מסתבר שלחננאל היו מתחרים רבים וככל הנראה חננאל רימה את האנשים במסחר.

חננאל

תמונה 1

בלהה

תמונה 2 

ניסיון ההתנקשות נערך מאוחר בלילה. ביתו של חננאל היה בסביבת ארבעה בתים נוספים, כאשר בבית אחד הדיירים היו חסרים. הפושעים-מוסלמים השתיקו את הדיירים והתרו בהם לבל יצאו מבתיהם. "מי שייצא", אמרו "ייהרג על ידינו ללא היסוס. אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד למעט בחננאל". ואכן אף לא שכן אחד יצא להגנתו של חננאל מחשש על חייו. הפושעים-מוסלמים קראו לחננאל לצאת מהבית. חננאל סירב בהתחלה אולם אחר כך יצא. עימו יצאה ביתו תמר ואשתו בלהה, מוכנות להקריב את חייהן למענו. הן שיערו כי אם הן תגנה על חננאל בגופן, חננאל יינצל, כי הרוצחים הבהירו שהם רוצים לפגוע רק בחיי חננאל. אימה של בלהה הפצירה בהן להיכנס פנימה אולם הם סירבו.

הפושעים ירו בתמר ובבלהה כדורים ברגליהם. את תמר הכניסו הביתה אולם בלהה נשארה בחוץ והגנה בגופה על חננאל. הפושעים ירו שנית בבלהה ופגעו בכתפה. הכדור השלישי שנורה פגע בליבה, ובלהה מתה במקום, יהי זכרה ברוך. חננאל נורה לאחר מכך אחד עשר כדורים. שותת דם, הוא הוכה עם גרזן. הוא עשה עצמו מת והרוצחים לקחו ממנו שעון ושרשרת זהב ועזבו אותו לבסוף. חננאל היה איש חסון ולמזלו, אותם אחד עשר יריות ומכון הגרזן לא פגעו בליבו והוא ניצל אולם דיבורו לא היה שוטף והוא סבל מצליעה ברגלו וידו האחת משותקת. בשנת 1991 חננאל היה בן כ- 75 והוא חי בת"א.

כתוצאה מהאירוע, כולם חשבו כי מה שקרה עם חננאל היה על רקע לאומי-דתי, כי חננאל היה יהודי ולא בגלל הסחר וזאת בגלל המלחמה שהייתה לכן המשטרה הציבה בכל חצר של יהודים שני שוטרים, וכך השוטרים היו מוגנים. היהודים לא יצאו מבתיהם מכיוון שהערבים החלו לגלות איבה ליהודים והיו נושאים סכינים ומאיימים על חייהם. כך, במשך שבועיים ימים לא יצא אף יהודי מביתו והאוכל בא מהמחסנים אשר היו בבית. בתום השבועיים ביקשו היהודים משכניהם הערבים לקנות להם מזון מהחנויות (בגלל שהיה אסור למוסלמים למכור ליהודים) והם ישלמו להם בתמורה. הערבים אשר היו בעמדת יתרון הכפילו את מחיר המצרכים. היהודים, בעמדת נחיתות, נאלצו להסכים ולשלם מכיוון שהייתה זו הדרך היחידה להשיג מזון ושתייה.

סבא החליט כי חיים אלה אינם אפשריים והחליט לברוח, אולם הוא היה חייב למכור את הסחורה בחנות, ואיך יעשה זאת כאשר המוסלמים אינם נכנסים לחנויות היהודים ועוד נשקפת לחייו סכנה בגללם. הוא שיחד שני מוסלמים שוטרים והם שמרו עליו בלכתו לחנות ובהיותו שם. סבא הכריז על הוזלה בחצי מחיר ומכר את כל הסחורה. האנשים החלו לקנות והחלה נהירה המונית כי הסחורה הייתה טובה ובחצי מחיר. אמנם, הדבר לא השתלם לסבא, כי הבדים היו עשויים ממשי טהור ויקרי ערך, אולם הוא היה צריך את הכסף והעדיף את הקצת על הלא-כלום. המוסלמים התעצבנו אך לא היה בידם לעשות כלום כי סבא נשמר ע"י השוטרים. כך נגמרה הסחורה מחנותו של סבא תוך שבוע ימים.

כשסבא רצה למכור את החנות הוא ידע כי כי המוסלמים לא היו קונים ממנו בשל המצב הקיים, לכן אמר לחאג' כי היריב של החאג' הציע לו לשלם תמורת החנות פי שתיים מערכה, אולם החאג' התאכזב וכעס, ואמר: "אני עשיתי לך טובות ואתה גמלת לי ברעות". אז סבא הסכים למכור לו את החנות. החאג' הציע לו הרבה פחות מערך החנות אולם סבא הסכים כי לא הייתה לו ברירה. לילה לפני שסבא וסבתא ברחו, הם נתנו את רהיטיהם לשכניהם המוסלמים, מכיוון שאלה איימו על חייהם. המוסלמים טענו שאחיי סבי הורגים את הערבים בפלשתינה ולכן הם יהרגו את סבא וסבתא (אחיי סבי – היהודים בפלשתינה).

בערב הבריחה, שכר סבא עגלה עם סוסה כאשר לעגלון שילם פי שתיים ממה שמגיע לו. מוכן, הוא רכש קרון רכבת שלם למשפחה בלבד כדי להגיע עימו לקראצ'י. העגלה לקחה אותם מהבית וב 02:30 בלילה סבא, סבתא וכל הילדים באו לרכבת, נכנסו לקרון ונסעו לקראצ'י. כאשר הרכבת נסעה מפשוור, סבא וסבתא שמחו כי ניצלו אולם אז נעצרה הרכבת ע"י שודדים מוסלמים. אלה הרגו כל הודי ויהודי שראו וכשבאו לקרון של המשפחה, הם דפקו בדלת וביקשו לפתוח אותה. לאחר מספר איומים, פתח סבא את הדלת. למזלם, לבשה כל המשפחה חלקי לבוש פרסיים והמוסלמים חשבו כי משפחה פרסית לפניהם, עזבום והמשיכו בחיפושם. עוד יצוין כי סבא דיבר איתם ואמר להם כי שם משפחתו היינו שם פרסי מפורסם, כך שהשודדים לא ביקשו תעודות זהות וכך הגיעו לקראצ'י. בקראצ'י הייתה מריבה בין הפרסים למוסלמים, אשר עליה סבא לא ידע דבר וכאשר הגיע לעיר, ושאלו אותו אם הוא פרסי, כי נגלה לאזניהם שברכת יש משפחה פרסית, אמר להם סבא "מה אתם רוצים ממני, אני יהודי, הנה תראו את תעודות הזהות". הם לא האמינו לו ושאלו אותי אם ראה את המשפחה הפרסית. סבא ענה "לא, אני לא ראיתי שום משפחה פרסית, אני בכלל לא יצאתי מהקרון". למרות זאת, הם עדיין לא האמינו לו וביקשו ממנו להשאיר כתובת של מקום הימצאו וכך סבא השאיר את הכתובת של אחיו, שכבר נמצא בקראצ'י. למחרת, באה הבולשת וחקרה אות ושוב, אך סבא עמד על שלו וטען כי לא ראה אף משפחה פרסית. לבסוף, מחוסר הוכחות, עזבו את סבא.

כאמור, בקראצ'י הייתה מלחמה בין המוסלמים להודי וזאת כשהבריטים עזבו, הם רבו ביניהם על השלטון. סבא היה בקראצ'י חצי שנה אולם לא מצא עבודה. בעבודה בה עסק הייתה סחיבת בדים וניסיון למכרם. כמו כן באותה תקופה המלחמה בין ההודים למוסלמים החמירה. הייתה סכנה להולכי רגל מפני דקירות כי שני הצדדים היו חמומי מוח והיה שימוש רב באלימות ובכוח בחפים מפשע, לכן סבא וסבתא החליטו כי צריך לעזוב לבומביי.

הם נסעו לבומביי באוניה. ההפלגה ארכה כארבעה ימים וארבעה לילות. הם לנו בקומה שנייה, מכוון שהיה קיץ והחום היה כבד. כמו כן האנייה הכילה כ- 3,000 אנשים אשר כולם ברחו מהמהומות בקראצ'י ואעפ"י שידעו כי המשפחה יהודיה, הם לא נגעו בהם לרעה משום שגם הם עצמם נסו על נפשם

סיפורי משפחת כהן ואציל נוספים – חלק א'

סיפורי משפחת כהן ואציל נוספים – חלק ג'

מילון

בומביי
מומבאי, היא העיר הגדולה ביותר בהודו והשנייה בגודלה בעולם. בעבר נקראה בומביי

ציטוטים

”רצח בילהה אשת חננאל בוצע עקב עושרו של היהודי חננאל“

הקשר הרב דורי