מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך : 24\8\1952 בארץ מרוקו בעיר מרקש.

אבי יוסף עסק בלימוד תורה אצל סבי מסעוד. אמי רבקה הייתה עקרת בית וטפלה באחיי.

מהסיפורים שספרו לי בילדותי החיים לא היו קלים. כדי להביא מים היו צריכים ללכת מאוד רחוק ברגל ולמלא את הכדים.

בבית של הוריי היה תנור מאבן, זה היה מצרך יקר מאוד, כי רק לנו היה תנור כזה.  לתנור היה צורה של איגלו והוא נקרא בערבית פארן.

היחסים בין היהודים לערבים היו טובים.

אבי יוסף, בנוסף ללימוד תורה, היה מתפרנס מרקמה של נעלים שמלות.

העלייה לארץ- חיכינו בהמתנה שבועות עד שהתפנה מקום כדי שנוכל להפליג באוניה לארץ ישראל .7 ימים הפלגנו באונייה. המסע לא היה קל. הייתה צפיפות נוראית ביחד עם המוני אנשים ללא תנאים בסיסים. הגענו לנמל חיפה. בחיפה גרנו בצריפים. קראו למקום מעברת זרנוגה.

מחיפה עברנו לעיר רחובות שם גרנו 6 שנים.

כשהייתי בת 8 עברנו לעיר נתניה. בנתניה למדתי בבית ספר דתי  בשם "תחכמוני", בית הספר קיים עד היום ועדיין לומדים בו ילדים דתיים.

זכרונות מחגים ומועדים:

המימונה זהו חג שמאפיין את המרוקאים. את החג חוגגים ביום האחרון של חג הפסח. עורכים את השולחן בכל טוב, דברי מתיקה, עוגות, עוגיות צבעוניות, השולחן מקושט בענפי זית ומטבעות כסף כסמל לשפע ולשלום.

לסבתי מצד האימא קראו זוהרה והיו לה זוג פמוטים{להדלקת נרות של שבת}. כשסבתי נפטרה הם עברו לאמי רבקה. כל יום שישי אמי הדליקה בפמוטים נרות שבת.

תגובות המשתתפים:

סבתא שולמית חגג: נהנתי מאוד לעבוד עם נכדתי שיר מלאך זו הייתה חוויה לספר את סיפורי לנכדתי , סיפרתי בהנאה גדולה והיה לי מאוד כיף לראות שהיא מתעניינת ומקשיבה במלוא תשומת הלב .

נהניתי להכיר את המחשב, ביום יום איני משתמשת בו וזו הייתה מבחינתי הזדמנות מצוינת ללמוד . ותודה למור בוימן על עזרתה .

 הנכדה שיר מלאך :נהנתי מאוד לעבוד עם סבתא שולה חגג, חיכיתי למפגשים בכל יום רביעי ,מאוד סקרן אותי סיפור חייה ומצאתי אותו מעניין מאוד.  הבנתי בעקבות הסיפור שדברים שהיום נראים מובן מאליו לפני 50 ו60 שנה לא היו קיימים דברים כמו תנור או מים מהברז . אני וסבתא שולה מאוד קרובות אך העבודה המשותפת בינינו קרבה אותנו אף יותר. תודה לסבתא הכי מקסימה בעולם שהקדישה לי את זמנה וענתה בסבלנות על כל שאלה.