מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שורשים עמוקים בישראל והענפים בשליחות בתבל

אני ונכדתי שרה ליפש
בצעירותי
לפתע שמענו רעש של טנקים וכרוז שמודיע, בעיצומה של השבת, לתפוס מחסה.

שמי בת-שבע פרנקל, נולדתי בשנת תש"ח (1948) חצי שנה לאחר מלחמת השחרור וקום מדינת ישראל, להוריי יהודה אריה לייב ורבקה דרוק בבית הרפואה "הדסה" בירושלים. כשנולדתי עדיין הנפיקו לי תעודת לידה של פלשתין כפי  שנקראה ארץ ישראל בזמן שלטון הבריטים, אולם בתעודה מצוין גם השם "ישראל".
תעודת הלידה שלי (למטה מחוק 'פלסטין')

תעודת הלידה שלי (למטה מחוק 'פלסטין')
אני נקראת בת-שבע חיה על שם אמה של אבי, ששמה היה בת-שבע, והיות שהיא נפטרה בהיותה צעירה הוסיפו לי את השם חיה.
משפחתי הינה משפחה ותיקה בארץ ישראל, מסבתי  מצד אמי אני דור שביעי בארץ ומסבי (מצד אמי) דור רביעי. גם מצד אבי אני דור רביעי בארץ.
משפחת אמי מתייחסת לרב האי גאון ולמהר"ל מפראג. מצד אבי אני מיוחסת לרבי שלמה מצ'רנוביל. משפחתנו מונה שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות.
מלחמת סיני
בילדותי חוויתי את מלחמת סיני, המלחמה פרצה בשבת אחת בשנת 1956. אני זוכרת היטב, שבאותה שבת הצטרפתי לאחותי הגדולה לפעילות שבת של "בתיה". באמצע הפעילות שמענו לפתע רעש חזק של טנקים נוסעים וכרוז שמודיע בעיצומה של השבת שעל כולם להיכנס לבתיהם, וכל מי שנמצא רחוק מביתו ינסה לתפוס מחסה צמוד לקירות הבתים הקרובים. אנחנו עמדנו לא רחוק מביתנו והתחלנו לרוץ לכיוון הבית. היה עלינו לעלות עוד שלוש קומות, אימי המתינה לנו כבר מחוץ לבית, ואמרה לנו לא לעלות הביתה אלא ביקשה שנרוץ מיד לדודתי, היא גרה ברחוב שלנו בקומה תחתונה המוגנת יותר. נשארנו בביתה מספר ימים עד לסיומה של המלחמה. בתקופה זו רק  למשפחות בודדות  היה מכשיר רדיו בבית, ולכן היה קושי לדעת מה מתרחש מחוץ לכותלי הבית. למזלנו, בבית של דודתי היה רדיו וכך שמענו חדשות והתעדכנו במצב.
תקופת הצנע
בין השנים תש"ט-תשי"ז הייתה תקופת צנע בארץ. התקופה נמשכה כעשר שנים מאז שנולדתי ועד שעברנו לכפר חב"ד.
כל משפחה קיבלה פנקס תלושים עבור רכישת מוצרי מזון בסיסיים כגון: שמן, סוכר, ביצים, מרגרינה ושוקולד. לקבלת המזון היו עומדים בתור שעות ארוכות.
התלושים חולקו בהתאם למספר הנפשות, מבוגרים, ילדים ותינוקות במשפחה. לכל נפש הוקצבה כמות אחרת בהתאם לגיל. בתש"י גם הונהג קיצוב בהלבשה והנעלה.
המעבר מירושלים לכפר חב"ד
עוד קודם למלחמת סיני אבי עבד בישיבת "תומכי תמימים" בלוד. הוא היה חוזר הביתה אחת לשבוע לקראת שבת. אך, לאמי היה קשה מאוד להישאר לבד כל השבוע עם ילדים קטנים בירושלים. אבי החליט לכתוב מכתב לרבי ולשאול מה לעשות? האם לחפש עבודה בירושלים או להמשיך לעבוד בתומכי תמימים בלוד? התשובה של הרבי הייתה להמשיך לעבוד בלוד ולעבור לגור קרוב למקום העבודה. אבי ואמי נסעו לבדוק מקום מגורים בכפר חב"ד ולבסוף הם קיבלו החלטה לעבור לכפר חב"ד. המעבר מהעיר לכפר היה לא קל, לאימי היה קשה להתרגל לחיי כפר, במקום היו חסרים שירותים בסיסיים כגון: תחבורה זמינה וחנות למצרכי אוכל. היה לנו  רק קו אוטובוס אחד לתל אביב וממנה, עם מספר תחנות בדרך בתדירות שלשלוש פעמים ביום. השתמשנו גם ברכבת ככלי תחבורה נוסף לתל אביב כשבדרך היו לרכבת תחנות בלוד וברמלה. הייתה גם אפשרות להשתמש ברכבת לירושלים וממנה. אימי הייתה נוסעת בכל שבוע לירושלים, היא התגעגעה מאוד לירושלים ולמשפחה שגרה שם. אנחנו הילדים נכנסנו מיד לחברת הילדים והיינו מסודרים בבית ספר. אחיי עברו ללמוד בתלמוד תורה של כפר חב"ד, אולם, אחותי הגדולה שהייתה כבר תלמידה בכיתה ח' נשארה אצל דודתי בירושלים והמשיכה את לימודיה בבית הספר בו למדה בירושלים. היות ובכפר חב"ד לא הייתה כיתה מתאימה. רק לקראת שבת היא הייתה מגיעה הביתה. אני נכנסתי ללמוד בכיתה ב'. אהבתי מאוד את הכפר השקט ואת האפשרות שהחברות גרות קרוב זו לזו. אחר הצהריים היינו נפגשות בחצר ומשחקות יחד במשחקים משותפים כגון: קלאס , ים יבשה , סימני דרך, שוטרים וגנבים, לשים מטפחת, שלום אדוני המלך, פרה עיוורת. בנוסף למשחקים היו לנו אוספים של: בולים, מטבעות ישנות, ואוסף זהובים (מסוכריות וקרמבו) שהיינו מחליפים.
 
תמונה 1
 מכתב התשובה של הרבי למגורים בכפר חב"ד
במשך הזמן גם אמי התרגלה לחיי הכפר, והחלה לעבוד במטבח של בית הספר התיכון והסמינר שהיו במבנה אחד, מספר התלמידות אז לא היה גדול. במשך השנים מספר התושבים בכפר גדל, נפתחה צרכנייה נוספת וחנות ירקות. בצרכנייה רכשנו מצרכי מזון בסיסיים. ומבעלי הלולים רכשנו עופות חיים. משם הלכנו לשוחט שישחט ולאחר השחיטה מרטנו את הנוצות. אמי אחר כך הייתה פותחת את העוף ומוציאה את המעיים ומנקה את העוף ומשליכה את החלקים המיותרים. את העוף שנשאר היא השרתה, המליחה ובסוף הדיחה, וכך היה העוף מוכשר לבישול .
האווירה בבית עם המשפחה
במהלך השבוע הוריי היו עסוקים מאוד. אבי עבד מבוקר עד ערב בישיבה בלוד ואחר כך היה מוסר שיעור בבית הכנסת של המרוקאים. אמי המשיכה לעבוד בהכנת אוכל לבית ספר היסודי והתיכון במשך שעות היום של הלימודים. בערב היינו אוכלים ארוחה משותפת. בשבת כל ארוחה הייתה מיוחדת, בלילה אנחנו הילדים היינו הדוברים, מסרנו דבר תורה מפרשת השבוע או סיפור חסידי. בשבת בצהריים אבי היה תמיד מספר סיפור מיוחד הקשור לפרשה. היינו גם לומדים הלכה מיוחדת כל פעם בנושא אחר. בימי פגרא ובתאריכים חסידיים שנקראים חגי חב"ד היינו מתלבשים בלבוש חגיגי, עורכים בבית סעודה מיוחדת ומספרים מענייני דיומא.
חתונת אחותי  הגדולה
בהמשך השנים אחותי בגרה ובאה בקשרי שידוכין, התעוררה השאלה איפה הם יתחתנו? כי אין אולם אירועים בכפר. אז הוחלט שבבית הכנסת המרכזי תערך החתונה. אבל מי יכין את האוכל? אין קייטרינג בכפר? הוחלט שכמה נשים תיקחנה על עצמן את הבישול. שתי נשים הכינו את האורז ושתיים  נוספות הכינו את העופות שאמי הכשירה במשך שלושה שבועות, בכל יום כשמונה עופות. הדודות שלי מירושלים הגיעו אלינו והכינו ירקות מבושלים ועוד הרבה מעדנים.
השלווה והאווירה השוררת בכפר
בכפר כולם עבדו יחד ובשמחה. ללא כל תמורה. שמחה של כל אחד הייתה שמחה כללית של כל תושבי הכפר. החיים בכפר היו מאד משותפים, כולם דאגו לכולם והכירו את כולם. במשך השנים הכפר גדל במספר אנשים שהחלו לעלות לארץ, היו אלו חסידי חב"ד שעלו מרוסיה והרבי אמר להם להתיישב בכפר חב"ד. בשנת 1966 הייתה עלייה מעטה. בעלי והוריו עלו לארץ, ולמרות שהם יכלו לגור בירושלים בדירה טובה הם העדיפו לגור בכפר חב"ד, בדירה ערבית, עד שיבנו להם בית, כי הם רצו לגור במקום שהרבי אמר ובירך. שם הם גם הכירו אנשים שהיו אתם ברוסיה .
מלחמת ששת הימים
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי אז תלמידה בכתה ט'. במהלך אחד השיעורים נכנס המנהל לכיתתנו והודיע למורה שהוא קיבל עכשיו צו גיוס ועליו לעזוב מיד את בית הספר. אנחנו התלמידות קיבלנו הוראה לצאת לשדה הכותנה ולאסוף את הכותנה, היות ואין פועלים כי כולם מגויסים. יצאנו לעבודה בשדה, לפתע נשמעו אזעקות, מיד קיבלנו הוראה לעזוב את השטח ולחזור הביתה במהירות. כל משפחה קיבלה הוראה מפיקוד העורף לחפור שוחות ליד ביתה, חפרנו ליד כל בית שוחה – מעין תעלה עמוקה שתשמש אותנו במקום מקלט. אומנם, לא היינו קרובים לגבול, אבל היינו קרובים לשדה התעופה, היה חשש שהאויב יבקש לפגוע בו. ב"ה אחרי ששה ימים הסתיימה המלחמה בניצחון גדול ובשחרור הכותל המערבי.
בי"ד באב תש"ל (1970) התחתנתי עם בעלי שיחי' שהיה בן יחיד להוריו. החלטנו לגור בכפר חב"ד, אבל כמובן לפני כן, שלחנו לרבי מכתב שאנחנו רוצים לגור בכפר ומבקשים את ברכתו. כתבנו גם שבעלי בן יחיד והוריו גידלו אותו במסירות נפש ברוסיה. במשך הרבה שנים הוא לא היה בבית, כי הוריו לא רצו שילך לבית ספר של גויים ולכן הוא למד תורה במחתרת רחוק מהוריו. קיבלנו תשובה מהרבי: "תהא דירתם בנחלת הר חב"ד ושם תהיה הברכה". כמובן שחסידים לא שואלים שאלות ומה שהרבי אומר עושים. נסענו לנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי, היינו בין הראשונים שהגיעו לשם. לפנינו היו עשר משפחות שהרבי שלח אותם ואתנו הגיעו עוד כ- שש עשרה משפחות שזה עתה התחתנו. בתקופה זו עבדתי בבית ספר חב"ד ביפו. הייתי נוסעת כל בוקר בשעה 5:30 באוטובוס לתל אביב ומשם ליפו. גם כאן לא היו מספיק אוטובוסים במשך היום, הייתי חוזרת הביתה בשעה 3:00. בעלי למד אז ב"כולל" ושנה אחר כך נולדה ביתנו נחמה דינה שתחי'.
תמונה 2
 בשנה הראשונה להוראה ביפו
 
הנחת שלי מבנותיי
בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. באותו זמן הייתי  בבית רפואה אחרי לידת בתי חנה שתחי' בו' תשרי. בבית הרפואה הורגשה תכונה של מלחמה, אספו את כל היולדות ואמרו שבלילה מפנים את כולנו באוטובוסים הביתה. אחר כך נולדו לי עוד חמש בנות שיחיו וברוך השם כל שבע בנותיי התחנכו בבית ספר חב"ד בנות יסודי ובבית חנה תיכון בקרית מלאכי ובסמינר בית רבקה בכפר חב"ד. כיום רובן משמשות כמורות במוסדות חב"ד. חלק גדול מהן שליחות של הרבי בארץ ובחו"ל ועושות עבודת קודש בקהילות שלהן. לכולן ברוך ה' יש ילדים והן מפוזרות בכל רחבי תבל במקומות שונים. וכמובן אנחנו נוסעים לילדים בשמחות כמו: לידה ובר מצוה ועוד.
אנו לא מפסיקים להודות להקב"ה ולרבי על הזכות שנפלה בידינו לגדל שליחים ושליחות בכל העולם.

 

מילון

מלחמת סיני
ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש". מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצרים, בשנת 1956. במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי.

מלחמת ששת הימים
מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967, כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז, בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה.

"כולל"
מוסד לימודים ישיבתי לתלמידים נשואים (הקרויים אברכים) הממשיכים ללמוד אחרי הנישואין.

ציטוטים

”איננו מפסיקים להודות להקב"ה ולרבי על הזכות שנפלה בידינו לגדל שליחים ושליחות בכל העולם.“

הקשר הרב דורי